אשתר – תחנות בזמן

בפורים 2003 הייתי בהתמחות בפנימייה קטנה בצפון. ישבתי עם עובדת נוספת והתבוננו בנערים ובנערות העולצים סביבנו.

קבוצות-קבוצות הם הסתובבו מחופשים, והעובדת שאיתי זרקה שהיא לא מבינה את החג הזה.
פערתי לעברה עיניים נדהמות וסיפרתי לה על הטלנובלה המופלאה שעומדת מאחורי מגילת אסתר.
כשחזרתי הביתה, כבר הייתי אחרת.
באותו שבוע לא יצאתי מהבית. ביטלתי את הלימודים, לא הגעתי להתנדבות וכתבתי את סיפורם של ושתי אחשוורוש ואסתר.
העלילה קרמה עור וגידים, בניתי עבורם היסטוריה מפוארת שבה הם הכירו הרבה לפני שאסתר מגיעה לארמון המלך.
עברו עשרים שנה מאז אותו רגע מכונן שבו נולדה אסתר הדמות הספרותית שלי.
הרבה השתנה בה, הרבה השתנה בעולמה, דמויות תפסו נפח ואחרות נזרקו לאחור, אל האנונימיות.
היא הלכה והתגבשה ונהפכה לאשתר הזאת, שקשה לא לאהוב.
 

בחודש הקרוב, אני אתייחס לתחנות בזמן – הרגעים שהשפיעו על הספר, עליי, על הדרך שלו מרגע שהרעיון לסיפור נהגה ועד לרגע המימוש שלו.

אתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף  אליי למסע.

אחרי שקיבלתי את הרעיון  הגאוני ישבתי לכתוב.

באותה תקופה קראתי את אחד הספרים הגאוניים והאהובים עלי "מרשעת – סיפורה של המכשפה מהמערב". 
שני דברים לקחתי ממרשעת:
הרעיון של להתחיל את הסיפור הרבה לפני הסיפור המוכר (פריקוול).
למי שלא מכיר – מרשעת כותבת על אלבה, המכשפה הירוקה מהמערב בסיפור הקוסם מארץ עוץ.
הסופר בנה לה היסטוריה וחיים וטען את היחסים בין הדמויות במשקעי העבר כמו היחסים עם גלינדה או הנעליים האדומות והכול מנקודת המבט של אלבה.  

הדבר השני ששאבתי מן הספר – הוא את הרעיון לשם הספר – "מקוללת – סיפורה של המלכה משושן". 
בעצם, שתי מלכות היו בשושן.
והרעיון היה לספר את הסיפור של שתיהן. 
הסיפור נכתב בגוף שלישי משלוש נקודות מבט של אסתר ושתי וחמי – אחשוורוש.

בסיפור שלי לקחתי חירות מוחלטת בנוגע לעבר של הדמויות כשהמטרה להוביל אותן לנקודת המפגש במגילה. החל מנקודת המפגש, הייתי נאמנה לסיפור המקראי והוא הסתיים, כמו המגילה בטבח שטבחו היהודים בפרסים. בסיפור שלי, אסתר התבוננה בעמה דרך החלון ומבינה את המחיר של המעשה שעשתה ומבינה שזה מחיר הכוח.

ובכן, היה לי ספר ביד, ובאופן טבעי, רציתי להוציא אותו לאור.

כל מי שקרא את הספר (כמעט) עף עליו. הרעיון שלו היה כל כך מעולה שבאמת היה קשה לא  לאהוב. כן,  כולם אמרו  שהוא צריך  עבודה – הוא עדיין בוסרי ולא בשל.

אז חיפשתי אנשים  שעזרו לי.

באותן שנים זה לא היה פשוט כמו היום. ב-2004 לא היו רשתות חברתיות, לא היו קבוצות של להוציא לאור. הוצאה עצמית לא היתה מקובלת כמו היום ואם אתה לא בחנויות הספרים (אז לא היתה אפילו צומת ספרים) – אין לך קיום. 

הספר עבר אצל כמה אנשים אחת נתנה לי משימות קריאה ולא נראתה נלהבת מהרעיון ללוות אותי, אחת לקחה את כתב היד  ולא החזירה אותו קרוב לחצי שנה. ועורך אחד, רונן, שהדגיש שזה לא ספר, זה רק כתב  יד. הוא הציע  לוותר על המגילה ולהפוך את הספר לפנטזיה.

להפוך את הספר לפנטזיה? הרי כל שמיוחד בסיפור – זה הטוויסט שאני עושה על המגילה.

הרעיון נשמע לי אז בלתי אפשרי אבל הזרע נשתל ומאז התחלתי לשאול את עצמי מה נכון יותר.

ייקח לי הרבה שנים לקבל החלטה.

כל מי שקרא את מקוללת בסך הכול אהב מאוד.

בכל הצניעות, מאז  ומתמיד הכתיבה שלי היתה סוחפת תוסיפו לזה סיפור ייחודי עם  טוויסטים על המגילה – באמת אהבו.

אבל אז חברה טובה קראה ואמרה שזה אוסף קלישאות.

נשמתי עמוק, נעלבתי עד עמקי נשמתי ודחפתי את הספר עמוק למקפיא.

סירבתי לתת לאנשים  לקרוא אותו, סירבתי לכתוב.

הרגשתי חסרת  ערך.

הרגשתי שאין לי יכולת, שאני לא מספיק טובה וחבל על הזמן שאני משקיעה בכלל בכתיבה. 

החלטתי לא לגעת יותר במקוללת.

זה סגר וצמצם  אותי.

הפסקתי לכתוב.

במשך שלוש שנים הייתי באלם. שיתוק מוחלט.

(ופתאום אני קולטת שגם אשתר לא דיברה שלוש שנים).

ולא, אני לא כועסת על אותה חברה. ברור  לי שהיא  לא אמרה כדי לפגוע. זה רק שלפעמים צריך גם לדעת להגיד ביקורת. וככל שהיא צדקה, באותה נקודה לא הייתי מסוגלת להכיל את זה.

היום כשאני כבר עורכת מנוסה ואני אומרת לאנשים להיזהר מקוראי בטא – אני אומרת את זה מתוך אותו ניסיון  כואב.

אנחנו צריכים לגשת בכל  כך הרבה זהירות לטקסטים של אחרים ולא כולם יודעים לעשות את זה.

אנחנו אף פעם  לא יודעים לאן זה ייקח את  הכותב והערה לא נכונה יכולה לשתק אותו.

כתיבת תגובה