אישה נלחמת על ביתה, אחרת על עצמאותה ואהוב מיוסר מסתבך עם שפיותו; ילד מוצא אבקת קסמים וילדה מפלסת דרך לעולם הפיות; יש מי שאיבד ויש מי שמצאה, דווקא את מה שלא חיפשה.

תשע נקודות המבט בספר מועברות מזוויות שונות ופותחות צוהר לעולמן הפנימי והייחודי של הדמויות. במסען האישי והמטלטל הן משוטטות בעולם, בסביבה שעיוורת למשאן, נעות בין ובתוך המרחב הפנימי והחיצוני, מתנדנדות על התפר הדק שבין המציאות והיעדרה ומשקפות את אזור הדמדומים של הנפש, שהמחברת טווה באינטימיות וברגישות אמיצה.

"כבר את הולכת?" הבחור שלידי, תלתלים בלונדיניים, יופי קלאסי, וטון שאינו מקבל סירוב, עצר אותי. נחישותי נכנעה לשחצנותו. הוא סימן בידו לברמן שיבטל חשבון ובמקום זה, יגיש לי משקה נוסף. מחוזק. אקסטרא. שתיתי את הנוסף, ועוד נוסף אחד ובהיר התלתלים גרר אותי ביד בוטחת אל במה צפופה. אנשים נעו שיכורים, מסוממים, חסרי דעת. קופצים, מסתחררים, נופלים, מקיאים ושוב קמים. נעתי כבחלום והקלאסי שלידי, מתקרב, מחבק, מסחרר, מצמיד, מנשק, ושוב מסחרר, ואני נצמדת, נאחזת, נזקקת, נגררת. נגררת. נגררת. לשירותים. שם מצאתי את עצמי. איתו.

מתוך הסיפור: גוונים

"כבר את הולכת?" הבחור שלידי, תלתלים בלונדיניים, יופי קלאסי, וטון שאינו מקבל סירוב, עצר אותי. נחישותי נכנעה לשחצנותו. הוא סימן בידו לברמן שיבטל חשבון ובמקום זה, יגיש לי משקה נוסף. מחוזק. אקסטרא. שתיתי את הנוסף, ועוד נוסף אחד ובהיר התלתלים גרר אותי ביד בוטחת אל במה צפופה. אנשים נעו שיכורים, מסוממים, חסרי דעת. קופצים, מסתחררים, נופלים, מקיאים ושוב קמים. נעתי כבחלום והקלאסי שלידי, מתקרב, מחבק, מסחרר, מצמיד, מנשק, ושוב מסחרר, ואני נצמדת, נאחזת, נזקקת, נגררת. נגררת. נגררת. לשירותים. שם מצאתי את עצמי. איתו.

מתוך הסיפור: גוונים

סדר הפרקים

יש התחלות שהן בלתי אפשריות. כל כך בלתי אפשריות, כמו… כמו ההתחלה שלה, כשנולדה חודשיים לפני הזמן במשקל של קילוגרם אחד ושמונה מאות גרם. אפרוח קטן, ערום וחלק שאפילו פלומה קטנה ביותר של שֵֹער לא הייתה עליה. אבל כשנולדה, את הרופאים לא עניין המראה שלה. גם אם הייתה חסרה לה יד או רגל הם היו מתעלמים מן האובדן, וממהרים לדחוף אותה לתוך האינקובאטור – שתנשום. קודם כל שתנשום. שתתבשל. את אִמהּ הם הותירו מאחור, מתפלשת בדמה. הרחם החם והנעים הוחלף במתקן זכוכית, עם אור גדול מסנוור ומאיים. והיא נשמה. נאבקת על כל טיפה של אוויר. גם היום היא נאבקת על כל נשימה, למרות שהאוויר חופשי, ככה אומרים לה. חופשי זה עניין יחסי.
***
סיפור יציאתה לעצמאות של ליאת, בחורה בת 40 שעדיין גרה בבית ההורים.

משה שכטר היה הבן היחיד בשכונה שהסכים להילחם נגדי בקרב אגרוף. הוא היה היחידי שהבין שנכון שהוא לא מרביץ לבנות, אבל אני לא באמת בת אז לא אכפת לו לכסח אותי. אבל כשהגיע תורי לעשות אִתו קרב אגרוף הוא דווקא לא כיסח אותי. גם כי הייתי יותר חזקה, אבל בעיקר בגלל שכשכבר הייתי על האדמה, בזמן הזה שהידיים שלו לחצו אותי שלא אזוז, בדיוק אז נכנסה לשכונה ב.מ.וו שחורה במהירות עצומה. הבנים אמרו שזה מאה קמ"ש לפחות ובאותה מהירות בדיוק הבנו אנחנו שקופסת הפח המבריקה הזאת היא משהו חדש שמתחולל בשכונה, ואף אחד  לא התכוון להפסיד את זה. תוך רגע קמנו כולנו מערמת העפר שבה התגלגלנו והתייצבנו בשולי המדרכה, מול המקום שבו הרכב חנה, כלומר ממש מול הבניין של הבית שלי, ובכוונה רבה זקפתי גו בגאווה בלי שבכלל היה איכפת לי אם יש סיבה לגאווה.
***
סיפור אהבתה של עלמה והבחור עם הב.מ.וו. השחורה מבעד לעינה של הילדה השכנה.

יום רביעי. מערכת שעות. להכין. חשבון. עברית. מולדת. אין תנ"ך. יופי, היום יעבור מהר. אור רוצה שייגמר כבר, אפילו שבכלל עוד לא התחיל. בתחתית התיק יש כריכים ישנים. המחברות נדחפות פנימה, קרועות ומקומטות. הקלמר גם בפנים, למרות שאין בתוכו כלום. שני עפרונות, בדל מחק, מחדד פלסטיק שהיו בו פעם התפזרו עכשיו בתיק, בין הכריכים הישנים. יש כמה ספרים בתיק והוא לא בטוח שהוא צריך את כולם. הוא מוציא שניים, בלי לשים לב איזה שניים הוא מוציא ואם יכול להיות שהוא יזדקק להם במהלך היום.
***
הדרך לבית הספר רווית הסכנות, והילד, גיבור הסיפור לא רוצה להסתבך בצרות ומוצא את עצמו בים.

היא קמה כשהג'ינג'י שלה התעורר וביקש אוכל. שעה ארוכה ישב והתבונן בה, חיכה שתבין לבד מה הוא רוצה. בסוף היא הבינה. כלומר, כבר בהתחלה ידעה מה הוא רוצה, אבל לקח לה זמן עד שהצליחה להביא את עצמה לידי תנועה, לקום. היא הייתה עטופה בכתונת לילה, ובכל זאת הרגישה חשופה אל מול היום החדש שבא.
***
תמי רוצה להסדיר חוב, אבל עורך הדין שלה לא מגיע והיא מחכה.

כשהשמיים נופלים, זה בכלל לא משנה מה הצבע שלהם. אני יודעת, כי השמיים שלי נפלו כשיום אחד אבא שלי נעלם. הייתי בת תשע ונשארתי עם אמי ואחותי, בבית שהדממה העמיקה בו וכל הצבעים דהו והפכו באחת לאפור. את הבית ההוא עזבתי ואת הדממה ההיא דיברתי בקליניקה של ליבנת. פטפטתי את עצמי לדעת, עד שהבנתי שלא משנה כמה אני אדבר, שום דבר לא ישתנה חוץ מחשבון הבנק שלי שהלך והתדלדל.
***
שירה, גיבורת הסיפור מגיעה לארוחת ערב משפחתית. הפתעה בלתי צפויה מובילה אותה לערב שיטוט בתל אביב בים שברי זכוכיות וזיכרונות. 

היא הלכה. הזונה הלכה. לא ניסיתי לעצור אותה. להפך, אמרתי לה שתלך. לאלף עזאזלים שתלך. גם אמרתי לה בדיוק מה אני חושב עליה ושהיא שרמוטה שמזדיינת עם כל אחד שנותן לה טיפת תשומת לב. היא גם לא חסכה מילים וחזרה על המנטרה שאני חולה וצריך טיפול. טיפול באם-אמא שלה. הייתה מתה.
***
דניאלה, עוזבת את גלעד וגלעד מחפש את הדרך להחזיר אותה אליו ואינו בוחל בשום אמצעים.  

"נתת לו את העיתונים?"
"הוא אמר שהוא לא צריך." שתיקה. המשך. שכנוע. "הוא הבטיח לשמור על עבודה נקייה."
"מבטיח. גם כן מבטיח." כעס. משיכת כתפיים. "אמרתי לך לא לתת לו לעבוד ככה, נכון? הם תמיד מבטיחים ואחר-כך אני צריכה לקרצף את הפאנלים כדי להוריד מהם את הצבע. אני." הדגשה.
אלון היה בחדר הילדים, כששמע תנודות של קול עולות ויורדות, הרגיש פעימות לב דופקות ומתעצמות וצעדים שהולכים ומתקרבים. הדלת נפתחה בתנופה, והקול, קול שלא שוכחים, פנה אליו. "תעצור את הכול," אמרה ענבר בנחישות.
***
אלון מצייר לפרנסתו, כשהוא מגיע לצייר חדר ילדים, הוא מגלה שבעלת הבית היא אהובתו לשעבר.

כשהמורה הודיעה על הטיול השנתי לגליל, ידעתי שאני לא יוצאת. אני מכירה את הכיתה שלי, והיה לי ברור שאסבול נורא. ככה זה. הבנות יצחקו עלי כי אני שמנה ואני אזיע ויהיה לי את הריח של הזיעה, אז הן גם יגידו שאני מסריחה. הבנים, ינסו לגעת לי בחזייה כל הזמן ולפתוח אותה ואם יהיה שם דביר, אז הוא ינסה לגעת לי בציצי. וכולם יעמדו ויסתכלו ויצחקו. וזה מעליב. ומעצבן. וכשאני צועקת הם עוד יותר צוחקים. ואם אני מנסה להרביץ למי שצוחק, כל האחרים ממשיכים לצחוק ואני רק אחת ולא יכולה לרדוף אחרי כולם.
***
חיה מאמינה בפיות. היא מאמינה שכשהיא תצא לטיול השנתי להר מירון היא תפגוש פיה שתעזור לה להתמודד עם ההצקות של הילדים בכיתתה. אירוע בלתי נעים מביא אליה את הפיה וסוחף אותה לעולם הקשת בענן. 

לכל בוקר יש את הריח שלו. ריח של תפוזים בחורף, ריח של זבל פרות באביב, ריח של טרקטורים בזמן הקציר ושל יובש בקיץ. כל בוקר והריח שרומז על היום שיבוא. דינה מתעוררת, לריח של כלום, ממששת את האוויר באפה, מחכה. מחלון חדרה, היא מזהה שמש חיוורת מפציעה מעל גגות הרעפים האדומים של בתי האבן הסמוכים לביתה. היא מסתובבת במיטה הזוגית מחליקה את ידה אל צדה הריק, הצד של אורי, שכמו תמיד, השכים קום אל הרפת ויחזור בהפסקה לארוחת בוקר. הסדין בחלקו כבר קר, אבל הריח עוד טמון בו. היא שואפת את ריח הסדין לנחיריה, הניחוח חודר פנימה, עושה את הדרך היורדת מקנה הנשימה אל הריאות, ממלא אותן עד תום, מתערבל בחמצן, נמלט אל העורקים, מתערב במחזור הדם ושב ונשאף החוצה. ריח של גבריות מתפרצת, שרק הולכת ומתעצמת עם השנים. אורי. היא שוב טומנת את אפה בסדין, שואפת את הריח החריף, עד שקול הפרות הגועות בזמן החליבה מעיר אותה בשנית. דינה חוזרת לצד שלה במיטה הזוגית, לוקחת עוד נשימה, שואפת את ניחוח הבדידות אל קרבה, מתמלאת ונאחזת בו ובאחת היא מתרוממת. היום שלה מתחיל.
***
לדינה יש בעל ושני בנים, בית במושב והיא מנהלת את כולם ביד רמה. כשבעלה אומר לה שהיא אישה קרה היא יוצאת למסע של התמודדות עם העבר.

יש התחלות שהן בלתי אפשריות. כל כך בלתי אפשריות, כמו… כמו ההתחלה שלה, כשנולדה חודשיים לפני הזמן במשקל של קילוגרם אחד ושמונה מאות גרם. אפרוח קטן, ערום וחלק שאפילו פלומה קטנה ביותר של שֵֹער לא הייתה עליה. אבל כשנולדה, את הרופאים לא עניין המראה שלה. גם אם הייתה חסרה לה יד או רגל הם היו מתעלמים מן האובדן, וממהרים לדחוף אותה לתוך האינקובאטור – שתנשום. קודם כל שתנשום. שתתבשל. את אִמהּ הם הותירו מאחור, מתפלשת בדמה. הרחם החם והנעים הוחלף במתקן זכוכית, עם אור גדול מסנוור ומאיים. והיא נשמה. נאבקת על כל טיפה של אוויר. גם היום היא נאבקת על כל נשימה, למרות שהאוויר חופשי, ככה אומרים לה. חופשי זה עניין יחסי.

***
סיפור יציאתה לעצמאות של ליאת, בחורה בת 40 שעדיין גרה בבית ההורים.

משה שכטר היה הבן היחיד בשכונה שהסכים להילחם נגדי בקרב אגרוף. הוא היה היחידי שהבין שנכון שהוא לא מרביץ לבנות, אבל אני לא באמת בת אז לא אכפת לו לכסח אותי. אבל כשהגיע תורי לעשות אִתו קרב אגרוף הוא דווקא לא כיסח אותי. גם כי הייתי יותר חזקה, אבל בעיקר בגלל שכשכבר הייתי על האדמה, בזמן הזה שהידיים שלו לחצו אותי שלא אזוז, בדיוק אז נכנסה לשכונה ב.מ.וו שחורה במהירות עצומה. הבנים אמרו שזה מאה קמ"ש לפחות ובאותה מהירות בדיוק הבנו אנחנו שקופסת הפח המבריקה הזאת היא משהו חדש שמתחולל בשכונה, ואף אחד  לא התכוון להפסיד את זה. תוך רגע קמנו כולנו מערמת העפר שבה התגלגלנו והתייצבנו בשולי המדרכה, מול המקום שבו הרכב חנה, כלומר ממש מול הבניין של הבית שלי, ובכוונה רבה זקפתי גו בגאווה בלי שבכלל היה איכפת לי אם יש סיבה לגאווה.
***
סיפור אהבתה של עלמה והבחור עם הב.מ.וו. השחורה מבעד לעינה של הילדה השכנה.

יום רביעי. מערכת שעות. להכין. חשבון. עברית. מולדת. אין תנ"ך. יופי, היום יעבור מהר. אור רוצה שייגמר כבר, אפילו שבכלל עוד לא התחיל. בתחתית התיק יש כריכים ישנים. המחברות נדחפות פנימה, קרועות ומקומטות. הקלמר גם בפנים, למרות שאין בתוכו כלום. שני עפרונות, בדל מחק, מחדד פלסטיק שהיו בו פעם התפזרו עכשיו בתיק, בין הכריכים הישנים. יש כמה ספרים בתיק והוא לא בטוח שהוא צריך את כולם. הוא מוציא שניים, בלי לשים לב איזה שניים הוא מוציא ואם יכול להיות שהוא יזדקק להם במהלך היום.
***
הדרך לבית הספר רווית הסכנות, והילד, גיבור הסיפור לא רוצה להסתבך בצרות ומוצא את עצמו בים.

היא קמה כשהג'ינג'י שלה התעורר וביקש אוכל. שעה ארוכה ישב והתבונן בה, חיכה שתבין לבד מה הוא רוצה. בסוף היא הבינה. כלומר, כבר בהתחלה ידעה מה הוא רוצה, אבל לקח לה זמן עד שהצליחה להביא את עצמה לידי תנועה, לקום. היא הייתה עטופה בכתונת לילה, ובכל זאת הרגישה חשופה אל מול היום החדש שבא.
***
תמי רוצה להסדיר חוב, אבל עורך הדין שלה לא מגיע והיא מחכה.

כשהשמיים נופלים, זה בכלל לא משנה מה הצבע שלהם. אני יודעת, כי השמיים שלי נפלו כשיום אחד אבא שלי נעלם. הייתי בת תשע ונשארתי עם אמי ואחותי, בבית שהדממה העמיקה בו וכל הצבעים דהו והפכו באחת לאפור. את הבית ההוא עזבתי ואת הדממה ההיא דיברתי בקליניקה של ליבנת. פטפטתי את עצמי לדעת, עד שהבנתי שלא משנה כמה אני אדבר, שום דבר לא ישתנה חוץ מחשבון הבנק שלי שהלך והתדלדל.
***
שירה, גיבורת הסיפור מגיעה לארוחת ערב משפחתית. הפתעה בלתי צפויה מובילה אותה לערב שיטוט בתל אביב בים שברי זכוכיות וזיכרונות. 

היא הלכה. הזונה הלכה. לא ניסיתי לעצור אותה. להפך, אמרתי לה שתלך. לאלף עזאזלים שתלך. גם אמרתי לה בדיוק מה אני חושב עליה ושהיא שרמוטה שמזדיינת עם כל אחד שנותן לה טיפת תשומת לב. היא גם לא חסכה מילים וחזרה על המנטרה שאני חולה וצריך טיפול. טיפול באם-אמא שלה. הייתה מתה.
***
דניאלה, עוזבת את גלעד וגלעד מחפש את הדרך להחזיר אותה אליו ואינו בוחל בשום אמצעים.  

"נתת לו את העיתונים?"
"הוא אמר שהוא לא צריך." שתיקה. המשך. שכנוע. "הוא הבטיח לשמור על עבודה נקייה."
"מבטיח. גם כן מבטיח." כעס. משיכת כתפיים. "אמרתי לך לא לתת לו לעבוד ככה, נכון? הם תמיד מבטיחים ואחר-כך אני צריכה לקרצף את הפאנלים כדי להוריד מהם את הצבע. אני." הדגשה.
אלון היה בחדר הילדים, כששמע תנודות של קול עולות ויורדות, הרגיש פעימות לב דופקות ומתעצמות וצעדים שהולכים ומתקרבים. הדלת נפתחה בתנופה, והקול, קול שלא שוכחים, פנה אליו. "תעצור את הכול," אמרה ענבר בנחישות.
***
אלון מצייר לפרנסתו, כשהוא מגיע לצייר חדר ילדים, הוא מגלה שבעלת הבית היא אהובתו לשעבר.

כשהמורה הודיעה על הטיול השנתי לגליל, ידעתי שאני לא יוצאת. אני מכירה את הכיתה שלי, והיה לי ברור שאסבול נורא. ככה זה. הבנות יצחקו עלי כי אני שמנה ואני אזיע ויהיה לי את הריח של הזיעה, אז הן גם יגידו שאני מסריחה. הבנים, ינסו לגעת לי בחזייה כל הזמן ולפתוח אותה ואם יהיה שם דביר, אז הוא ינסה לגעת לי בציצי. וכולם יעמדו ויסתכלו ויצחקו. וזה מעליב. ומעצבן. וכשאני צועקת הם עוד יותר צוחקים. ואם אני מנסה להרביץ למי שצוחק, כל האחרים ממשיכים לצחוק ואני רק אחת ולא יכולה לרדוף אחרי כולם.
***
חיה מאמינה בפיות. היא מאמינה שכשהיא תצא לטיול השנתי להר מירון היא תפגוש פיה שתעזור לה להתמודד עם ההצקות של הילדים בכיתתה. אירוע בלתי נעים מביא אליה את הפיה וסוחף אותה לעולם הקשת בענן. 

לכל בוקר יש את הריח שלו. ריח של תפוזים בחורף, ריח של זבל פרות באביב, ריח של טרקטורים בזמן הקציר ושל יובש בקיץ. כל בוקר והריח שרומז על היום שיבוא. דינה מתעוררת, לריח של כלום, ממששת את האוויר באפה, מחכה. מחלון חדרה, היא מזהה שמש חיוורת מפציעה מעל גגות הרעפים האדומים של בתי האבן הסמוכים לביתה. היא מסתובבת במיטה הזוגית מחליקה את ידה אל צדה הריק, הצד של אורי, שכמו תמיד, השכים קום אל הרפת ויחזור בהפסקה לארוחת בוקר. הסדין בחלקו כבר קר, אבל הריח עוד טמון בו. היא שואפת את ריח הסדין לנחיריה, הניחוח חודר פנימה, עושה את הדרך היורדת מקנה הנשימה אל הריאות, ממלא אותן עד תום, מתערבל בחמצן, נמלט אל העורקים, מתערב במחזור הדם ושב ונשאף החוצה. ריח של גבריות מתפרצת, שרק הולכת ומתעצמת עם השנים. אורי. היא שוב טומנת את אפה בסדין, שואפת את הריח החריף, עד שקול הפרות הגועות בזמן החליבה מעיר אותה בשנית. דינה חוזרת לצד שלה במיטה הזוגית, לוקחת עוד נשימה, שואפת את ניחוח הבדידות אל קרבה, מתמלאת ונאחזת בו ובאחת היא מתרוממת. היום שלה מתחיל.
***
לדינה יש בעל ושני בנים, בית במושב והיא מנהלת את כולם ביד רמה. כשבעלה אומר לה שהיא אישה קרה היא יוצאת למסע של התמודדות עם העבר.

"תשכבי על המיטה," היא אמרה וכיסתה אותי בשמיכה שלי.
"ככה, יפה, תעצמי את העיניים," היא הדריכה אותי. "מה את רואה?" 
"חושך."
"תתאמצי."
"יש מן הבהובים אדומים כאלה," התאמצתי.
"יופי. עכשיו תלכי לכיוון האור האדום," היא כיוונה אותי. הלכתי לאן שהיא הדריכה אותי, מגששת את דרכי באפלה, האור האדום הלך והתעצם ועכשיו הוא התערבב גם עם לבן ואז נוספו עוד צבעים ועוד וכל צבע התפצל לגוונים שונים ומצאתי את עצמי בלב הקשת בענן. הצבעים עטפו אותי בחמימות נעימה.
"ברוכה הבאה לעולם האמיתי."

מתוך הסיפור: עולם הקשת בענן

"תשכבי על המיטה," היא אמרה וכיסתה אותי בשמיכה שלי.
"ככה, יפה, תעצמי את העיניים," היא הדריכה אותי. "מה את רואה?" 
"חושך."
"תתאמצי."
"יש מן הבהובים אדומים כאלה," התאמצתי.
"יופי. עכשיו תלכי לכיוון האור האדום," היא כיוונה אותי. הלכתי לאן שהיא הדריכה אותי, מגששת את דרכי באפלה, האור האדום הלך והתעצם ועכשיו הוא התערבב גם עם לבן ואז נוספו עוד צבעים ועוד וכל צבע התפצל לגוונים שונים ומצאתי את עצמי בלב הקשת בענן. הצבעים עטפו אותי בחמימות נעימה.
"ברוכה הבאה לעולם האמיתי."

מתוך הסיפור: עולם הקשת בענן

המלצות

גל אלגר היא קוסמת של מילים, היכולת שלה ליצוק בצורה מדויקת להפליא את הדמיון שלה לתוך הכתיבה היא תולדה של מלאכת מחשבת שניכר שהושקעו מאמצים רבים על מנת להפוך אתה ליצירה שהיא. הכתיבה של גל מכבדת אותה ככותבת ואת קוראיה ואף כי מדובר בספר ביכורים ליוצרת הוא בהחלט מעיד על כתיבה בשלה.
אני חייבת להגיד לכם, שהספר הכניס לי אגרוף לבטן, ולא סתם אגרוף, הוא גם סובב את האגרוף.
נשארתי חסרת נשימה בסוף כל סיפור וסיפור. ולא בגלל "מתח" אלא בגלל הגיבור, בגלל האנושיות, בגלל הסיפור, בגלל הכתיבה.
בספר "עולם הקשת בענן" גל אלגר תפרה תשעה סיפורים מגוונים כמו קשת והיא מציצה אלינו מבעד לענן. האם אנחנו יודעים לחבק את הקשת בענן? הסיפורים בספר קריאים, מרתקים, עמוקים ונוגעים ברבדים פנימיים …
אני מצאתי את עצמי מתעכבת מעת לעת על פסקאות מסוימות.
לדעתי כל אחד ימצא בספר מאגר של מילים, משפטים ופסקאות שיביטו אליו ובאותה עת הם ישאלו אותך: "קראת אותי? ועכשיו אתה יודע לחבק את הקשת בענן?
כתיבתה של גל אמיצה ורגישה וככזו מגיעה אל הקורא מטלטלת, נוגעת, אינטימית ויוצרת ספרות במיטבה.
הסיפור, שנתן לספרה את שמו, עולם הקשת בענן שבה את לבי יותר מכל. הגיבורה בו היא ילדה אשר שונותה מביאה את משפחתה לראות בה זרה. הבנים בכיתתה הופכים אותה לקורבן של תקיפות מיניות משפילות. אבל כוחה טמון בדמיון שלה המאפשר לה לחיות בבועה פנטסטית וקסומה. הבועה הזו, אותה אני מכירה היטב מילדותי ובעצם כל חיי, נותנת מקום בטוח ושלו לחיות בו. אמנם אני נאבקת למצוא איזון בין הבועה העוטפת לבין המציאות, לטוב ולרע שבה. אך בעולם הקשת בענן אין אלא אפשרות לצנוח ולשקוע.
ענבל אשל כהנסקי
משוררת
גל, קראתי את הסיפור שעל שמו הספר, ונשארתי מטולטלת. כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה רכות. הדיוק שלך, ההכרה העמוקה של הדמות ושל מה שעובר עליה. הדמות לא צועקת אבל אנחנו רוצים לזעוק. זה כל כך כואב וקשה .
סיפור שלא מרפה ממשיך ומופיע במחשבה שוב ושוב. את סופרת גדולה. מאוד שמחה שאני מכירה אותך ושזכיתי לעבוד איתך כעורכת ספרותית. מאוד רוצה לקנות ולקרוא את הספר. כל הכבוד, איזה יצירה יפהיפיה !
סיגל לאה רוה
סופרת

"חשבתי שרצית ים ובאופק הרים." אלון חייך בפעם הראשונה. הוא הצביע אל חלקת הקיר שכבר נצבעה. ממילא אין שום דשא שמגיע לגובה המותניים שלה. המבט שלו נעצר עליהם: מותניים עבות שביניהן נמתחה בטן שסגרה על תינוק שטרם נולד ומיהר להסב פניו אל הקיר. פעם הוא רצה לעשות לה ילד. ככה הוא אמר לה. 'אני רוצה לעשות לך ילד.' הם שכבו על מזרון שנזרק על רצפה, מצעים סתורים, מלוכלכים מקפה ומזרע והיא צחקה. גם הוא צחק, למרות שהוא היה רציני. עכשיו היא כבר לא צוחקת והוא עדיין רציני. הוא יעשה מה שצריך לעשות. היא רוצה דשא, יהיה דשא. היא רוצה שמיים, יהיו שמיים. היא רוצה עננים. הוא יעשה כל מה שהיא מבקשת בלי להתווכח. כי הוא חייב לעבוד. לצייר.

מתוך הסיפור: כחול

"חשבתי שרצית ים ובאופק הרים." אלון חייך בפעם הראשונה. הוא הצביע אל חלקת הקיר שכבר נצבעה. ממילא אין שום דשא שמגיע לגובה המותניים שלה. המבט שלו נעצר עליהם: מותניים עבות שביניהן נמתחה בטן שסגרה על תינוק שטרם נולד ומיהר להסב פניו אל הקיר. פעם הוא רצה לעשות לה ילד. ככה הוא אמר לה. 'אני רוצה לעשות לך ילד.' הם שכבו על מזרון שנזרק על רצפה, מצעים סתורים, מלוכלכים מקפה ומזרע והיא צחקה. גם הוא צחק, למרות שהוא היה רציני. עכשיו היא כבר לא צוחקת והוא עדיין רציני. הוא יעשה מה שצריך לעשות. היא רוצה דשא, יהיה דשא. היא רוצה שמיים, יהיו שמיים. היא רוצה עננים. הוא יעשה כל מה שהיא מבקשת בלי להתווכח. כי הוא חייב לעבוד. לצייר.

מתוך הסיפור: כחול

עולם הקשת בענן
גל אלגר

מחיר הספר 60 ש"ח
דמי  המשלוח: מתנה!
ניתן לשלם  גם  בביט בטלפון: 054-3191306 + הודעת ווטסאפ עם  הכתובת למשלוח.

הספר יישלח בתוך  7 ימי עסקים.

עורכת: שירלי בן ארי
עריכה לשונית: חני צפריר
ציור העטיפה: אדוארד גרוסמן
 126 עמודים.

שמי גל אלגר,
סופרת ומלווה כותבים כבר למעלה מעשר שנים. הוצאתי בעצמי שני ספרים (עולם הקשת בענן, ו"השתקפות") ועוד כעשרה ספרים שערכתי  יצאו  לאור ואחרים נמצאים בתהליך.
למדתי כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה (M.A.) ועבודה סוציאלית (MSW).
למדתי כתיבה ועריכה אצל טובי הסופרים והעורכים שפועלים היום בישראל כמו רונית מטלון ז"ל, יובל שמעוני, מירי רוזובסקי, רפי וויכרט, לאה צבעוני ועוד. עבדתי עם הוצאות לאור ידועות וגדולות כעורכת ולקטורית.

מכולם למדתי וגיבשתי תפיסת עולם ביחס לעולם הספרות.
תפיסה שמחברת הקשבה ליצירה ולבעירה הפנימית
ולצד זה מנחה באופן פרקטי ומעשי כיצד לכתוב.
כבר עשר שנים אני מלווה סופרים באופן פרטני ובקבוצות,
וגאה לראות את הכותבים צומחים ופורחים ויוצאים לאור.
אשמח לעזור גם לסיפור שלך לצאת אל האור.