מה שנצרב הוא ספר סוחף ומהפנט הכתוב ביד בוטחת ובחיות רבה, כתמיד אצל גל אלגר, ומעביר את הקוראים מסע מתעתע. הטוב הוא רע, הרע הוא טוב, וכל הדמויות מורכבות מבחינה פסיכולוגית ורגשית, מכאיבות כשהן אוהבות, סובלות כשהן נהנות ולהפך, פוחדות להיקשר וצמאות לקשר, חושדות וכועסות ובה בעת כמהות להכרה ואהבה. נעתי בין התרגשות לזעזוע, בין חיוך לדמעות ובעיקר לא הצלחתי להפסיק לקרוא עד העמוד האחרון.

רומן שתופס ולא מרפה לרגע. לאורך העלילה הסוחפת נטווה בהדרגה סיפורה של משפחה המחפשת מנוח, המסופר בקולה שובה הלב של דניאלה, האחות הבכורה, קול המשלב בין יאוש ציני, ניסיון חיים מריר ופרצים של אנרגיה מרדנית ויוצר דמות שלא במהרה תישכח. לכך נוספות מערכות היחסים המורכבות בין בני המשפחה, שדרכי ההתמודדות השונות שלהם עם פצעי העבר מציבות אותם בדרכים מפתיעות זה מול זה וזה לצד זה ויוצרות פסיפס מרגש ואותנטי של רגשות, רצונות וקשיים.

נחשפתי ל"מה שנצרב" כקוראת בטא, והוא עורר בי קשת שלמה של רגשות. הגיבורים שגל אלגר בוראת הם אנשים פגומים, שרוטים וחבולים נפשית (חלקם גם פיזית), שמנסים למצוא את דרכם בעולם הזה וגם מצליחים לבסוף, בדרכם, הודות לאחווה שהם מייצרים ביניהם ולכוח המרפא של האמנות. זה ספר מאתגר רגשית שמשחק בתחומים האפורים של מוסר ומוסכמות, וגל מיטיבה להוביל אותנו, הקוראים, כשהיא מגלה בכל פעם עוד טפח מההיסטוריה של הגיבורים, עם הרבה חמלה וללא שיפוטיות. מומלץ מאוד לבעלי קיבה חזקה!

לכולנו יש תהומות, חלקנו נשארים שם חלקנו יוצאים. הספר הזה הולך לכאוב, הולך לצרוב בכם, אולי אפילו לגרום לכם להסתכל סביב או פנימה לתהום שלכם או של אחר ואפילו להושיט יד ולצאת משם יחד. אני רוצה לחבק את הדמויות ולחבק גם אתכם בשפה קולחת מכניסה אותנו גל אל התהום המשפחתית של דניאלה. הספר הזה חשוב כי הוא תזכורת במסע לריפוי פיזי ונפשי הוא מלמד לראות מעבר, לעשות הפרדה, להכין כלים ולראות מה ששקוף מה שחרוט על הלב. ברומן החשוף הזה דניאלה גיבורת הסיפור מסכימה להסתכל לאלימות בעיניים לתת לה מקום, לשחרר את הנורמלי את המותר והמקובל, לשמוע ולהרגיש את הכאב אבל לא לתת לו לנהל אותה ולהעז לעשות בחירות לאחרים ובעיקר בשביל עצמה ומתוך זה לגדול.