אשתר | פרק ראשון

"כן, נסיכה, מה תרצי?" עמדנו בכניסה לארמון ששעריו נפתחו פעמיים בשנה ולא ידעתי מה אני רוצה. רציתי להסתובב עם ספטיס ככה לנצח. ללכת יחד יד ביד, לחוש בחומה של שמש האביב שאת צאתה חגגנו, ולא לחשוב על כלום. הסתובבנו במדשאות הארמון יחד עם כל תושבי ליליום והמוני התושבים שחגגו את האביב ביריד השעשועים שהוקם ברחבת ארמון המלך. מרחוק ראיתי את גדיתה עם הבנות וסימנתי לסאפ ללכת לכיוון השני. זאת הפעם הראשונה שחגגתי את פסטיבל האביב, בלי המדריכות ויתר הבנות מבית השושנה. זיתא עיקמה את הפרצוף שלה, כצפוי, אבל היא לא אמרה לי כלום. "אני כבר בת חמש-עשרה," צעקתי עליה, והיא רק משכה בכתפיה.  

עצרנו ליד מופע לוליינות של זוג ליצנים. בהיתי בליצנים מדלגים על החבל בקלילות כאילו הם לא נמצאים שלושה מטרים מעל האדמה. סאפ זרק מטבע לעבר הכובע שלהם והמשכנו להתקדם. לפני שבוע הוא השתחרר מהצבא וזכה למענק שחרור מכובד וכעת הוא נהג בו בפזרנות. נשכתי את השפתיים חזק כדי לא להגיד כלום. הוא רק השתחרר, מגיע לו ליהנות.

ספטיס נעצר ליד דוכן קליעה למטרה. "מה את אומרת?" שאל כשדרך את הקשת, והשהה את החץ מתוח ומכוון לעבר לוח המטרה.

"חסר לך שאתה לא פוגע," עניתי. שפתיו התרחבו ואז התכווצו, הוא עצם עין אחת, מתרכז, הקשת נמתחה והוא פספס. "לא נורא," אמרתי ונתתי לו נשיקה. אבל הוא לא וויתר וביקש מהמוכרן ניסיון נוסף.

שני בחורים צעירים התקרבו לדוכן. "יאללה, במי בא לך לירות?" שאל אחד מהם והשני צחק צחוק בלתי נעים שסימן לחברו שהוא יודע את התשובה. "בחמש בבוקר הוא קרא לכולם להתייצב, הגענו, ובסוף, הוא שם פס. לא עשה שום דבר מההחלטות שהתקבלו," הוא אמר. עכשיו שמתי לב לבגדים שלו, שרקמת זהב נשזרה בהם. גם חברו היה לבוש בטוב טעם בחליפה מוקפדת בצבע ירוק כהה. אצילים.

הייתי כל כך מרוכזת בהם עד שפספסתי את הקליעה של סאפ ורק קריאות השמחה שלו העירו את תשומת לבי לכך שהפעם הצליח ומחאתי לו כפיים בהתלהבות.

"כן, נסיכה, מה תרצי?" שאל והצביע על מדפי הפרסים. המוכרן היה חסר סבלנות, האצילים היו חשובים מאיתנו והוא רצה להקדיש להם את מלוא תשומת הלב ואני עיכבתי אותו בהתלבטות שלי. "אבל אתה יודע שהוא עושה מה שהוא רוצה. אמרתי לך מראש לא להתרגש יותר מדי," החבר ענה בטון עצל, כבקיא בהתנהלות הקלוקלת של האיש שעליו דיברו. "אני לא מצפה שיקבל הכול, אבל למה בחמש בבוקר?" הוא לא הפסיק להתלונן וחברו גיחך. הוא דרך את קשתו וירה בהצלחה מרובה, במעגל השני, ובכל זאת הוא לא היה מרוצה. "אוףףףף" רטן. בחרתי כדור זכוכית שבתוכו כלואים זוג אוהבים וסאפ משך אותי משם, שומעת את השני אומר, "אנחנו בסך הכול חותמת גומי שלו."

ספטיס גרר אותי לאזור דוכני המזון. התיישבתי על הדשא בזמן שהוא חיכה בתור הארוך שהשתרך לפניהם. לא רחוק מאיתנו אישה בבגדים קרועים חיטטה בפח וחיפשה שאריות של אוכל. "בבקשה, נסיכתי," סאפ התיישב לידי והושיט לי תפוח מצופה בזיגוג סוכר אדום ולעצמו הוא קנה שיכר בצבע חום בהיר. כשבאתי עם הבנות של בית השושנה, המדריכה קנתה חבילת בוטנים מסוכרים וערמונים קלויים וחילקה בין כולן. תפוח מצופה רק לי היה חלום ועכשיו ליקקתי אותו בהתלהבות של ילדה קטנה. הוא היה מתוק-חמוץ ועסיסי וטעים כל-כך. האישה ניערה חבילת בוטנים שנזרקה ודחפה לפיה את הפירורים שנשארו שם. פניה היו קמוטות, ידיה מיובלות ועורה הכהה, כמו שלי, הבהיר שהיא לא מכאן, מליליום.

קמתי ונתתי לה את התפוח שלי. עיניה נפערו והיא ניסתה לסרב, אבל לא הסכמתי לקבל אותו בחזרה. סאפ התקרב אליי, "למה עשית את זה?" שאל ואני משכתי בכתפיים. באמת שלא ידעתי למה. כל השבוע חלמתי על התפוח וברגע אחד ויתרתי עליו. "רוצה חדש?" שאל ואני נדתי בראשי. הוא חיבק אותי וידיו קימטו את שמלת התכלת שלבשתי. השמלה ששבוע מראש החבאתי כדי שאף אחת מהבנות לא תחשוב אפילו ללבוש אותה בפסטיבל.

"אממ," אמרתי בנימת פיתוי, "יש כאן המון אנשים, אתה לא חושב?"

"עוד מעט המלך יעלה לנאום החג המסורתי," אמר והצביע לעבר האנשים שהתחילו להתקדם לכיוון מרפסת הארמון העצומה.

"וזה מעניין אותנו?" שאלתי. בדרך כלל כן, זה עניין אותי. אף פעם לא שמעתי כלום, אבל אהבתי להסתכל ולדמיין אותו נופל מהמרפסת. בפנטזיות שלי, כשאני מרחיקה לכת בדמיונות, זאת אני שבאה מאחוריו ודוחפת, אבל בדרך כלל, אפילו בדמיון, הסתפקתי בכך שמישהו אחר יעשה את זה. אפילו בהזיות בהקיץ שלי לא דרשתי יותר מדי. נתתי לסאפ יד ופילסנו דרך ההמונים למקום שבו נוכל להיות רק שנינו. התיישבנו במרחק מה מההמון ונשמתי עמוק כאשר התיישבנו. נשענו על חומת אבן גבוהה וספטיס נישק אותי. "כל כך התגעגעתי אלייך." הוא אמר. "כל כך היית חסרה לי." פתחתי את פי לנשיקותיו, ונשענתי על החומה.

"אשתר," סאפ התרחק ממני והוציא משהו מכיס מכנסיו. עיניו הירוקות זרחו מולי. "מאז שהייתי ילד, יש רק דבר אחד שאני רוצה. הכי רוצה בעולם." הוא דיבר בטון רציני שאינו הולם אותו ואז פסע צעד לעברי והניח שרשרת חרוזי זכוכית על צווארי. "מה את אומרת שנתחתן?"

עצמתי עיניים. מרגיעה את הלב, מרגיעה את ההתרגשות, משקיטה אותם. חתונה. מעולם לא חשבתי על אפשרות אחרת מאשר להתחתן עם סאפ. וסוף סוף זה קורה. ברור! חיבקתי את סאפ וכשבאתי לנשק על לחיו, הוא נשק על פי, ואני עוד יותר לא נשמתי. עכשיו הוא הצמיד אותי לחומה חזק יותר, ליבו קרוב ללבי וההתרגשות שלו בשיאה.

אבני החומה שרטו אותי מתחת לבד השמלה הדק שלבשתי וניסיתי להחניק את הכאב. וספטיס נצמד אליי יותר, כאילו מבקש לפצות על כל השנים שבהן לא נתתי לו לגעת בי. "עד החתונה," נהגתי לומר, אבל עכשיו אנחנו מתחתנים. עכשיו זה מותר. "די, זה כואב לי," אמרתי בסוף והדפתי אותו ממני, והוא הלך מספר צעדים לאחור, מנגב את פיו בידו, מנסה להבין למה דחפתי אותו. "מצטערת, אבל זה שפשף אותי." אמרתי והוא הרים את עיניו אל החומה, כאילו ראה אותה בפעם הראשונה.

"בוא אליי," הזמנתי בפייסנות. התיישבתי על הדשא וסאפ נשכב על-ידי. הוא הניח את הראש על ירכיי ואני ליטפתי אותי בעדינות. "מה זה בכלל?" שאל והצביע על החומה הגבוהה שמאחורינו, ובפעם הראשונה שאלתי את עצמי למה בית ספר צריך חומות כאלה גבוהות?

"המדרשה על שם הוד מלכותו," עניתי. "הבית ספר של האצילים."

"אז כאן הם לומדים איך לרדות בנו?" שאל בלעג.

"אתה יודע שאני מתחילה ללמוד שם?" נפלט לי.

לא. הוא לא יודע. הוא רק השתחרר לפני שבוע ואני הייתי עסוקה בלהקשיב לו ולשמוע כל מה שעבר עליו ועוד לא הספקתי לשתף אותו במלחמה שלי עם זיתא על אסון המדרשה. אבל אחרי שנפלט לי הבנתי שזאת היתה טעות. ספטיס שונא את האצילים ואת המלך ואת המשמר ואני חיכיתי שהוא יגיד משהו כמו אין סיכוי שאת הולכת לשם, או שהוא יתפרץ או שיכעס, אבל הוא רק פרץ בצחוק ואמר, "דפוקה. מי יקבל אותך?"

הפסקתי ללטף אותו. יכולתי להבין את הכעס שלו, יכולתי להבין אם הוא היה פותח בהסברים על השחיתות של האצילים שמובילה לעוני שלנו. אבל הזלזול שלו בי, כאילו אין לי סיכוי? כאילו אני לא מספיק טובה? "עובדה שקיבלו." אמרתי בהתרסה.

עכשיו הוא התרומם ובחן אותי, מחפש את הצחוק בזויות השפתיים שלי, עבדתי עליך. "אבל את שונאת אותם." אמר כשהבין שאני רצינית. "את שונאת אותם יותר מכל מי שאני מכיר ויש לו סיבות טובות באמת לשנוא אותם."

"זיתא מתעקשת." אמרתי ולא אמרתי, "יש לי סיבות מצוינות לשנוא". משכתי בכתפיים. "לא ידעתי מתי תחזור, אז הסכמתי."

"זיתא?" הוא גיחך. "הקמצנית הזאת תשלם על זה?"

ולמרות שלא היה לי כוח לדבר על זה עכשיו סיפרתי לו על המלגה והמיונים ושלמרות שממש לא רציתי, בסוף קיבלו אותי ואני באמת לא יודעת איך זה קרה.

כל הזמן שדיברתי ספטיס שיחק בענף קטן שמצא לידו ושרטט צורות על האדמה הלחה, תולש אניצי דשא. כשסיימתי לדבר, הוא הרים אליי את מבטו. לא היה רמז לצחוק בעיניו.
"אז הלכת למיונים והתקבלת?" אמר וארס נדף מכל מילה שסינן לעברי. "ואת מצפה שאני אאמין שלא רצית?" שאל ושוב הנהנתי. "בוגדת!" הוא טלטל את ראשו לצדדים ולפני שהבנתי הוא פשוט קם והלך ממני. ככה, בלי שום מילה, הוא פשוט עזב אותי על הדשא בגני המלך. 

קמתי. רציתי לרדוף אחריו להגיד שאני לא אלך אם זה מה שהוא רוצה, אם נתחתן אני לא צריכה ללכת לשם. אבל סאפ נעלם בין המוני אנשים שהריעו למלך. נותרתי במקום, בוהה אל הנקודה שבה סאפ נעלם, עד שקול זר התקרב לעברי וקרא, "ערבה?"

אהבת מה שקראת ורוצה עוד?
רוצה לעקוב אחרי אשתר ולסייע ביציאתה לאור? 
הפרויקט של "אשתר" נמצא כעת בתהליך גיוס המונים באתר הדסטארט לטובת יציאת הספר לאור.

אני מזמינה אותך להיכנס, לבחור תשורה ולתמוך ביציאת הספר לאור 🙂

כתיבת תגובה