שבוע הספר

נטע קמה משנתה בקפיצה, פתחה עיניים במהירות של מישהי שיודעת שמשהו חשוב עומד לקרות היום. ריח של קיץ וחופש נישא באוויר וחדר אל נחיריה. ריח של ים ושל אבטיחים ומלונים ושל ניחוח הורדים שעמדו בשיא פריחתם, משליכים לאוויר צבעי אדום, ורוד לבן, מלווים בזרם נמלים מטפסים בין זיזי הקוצים. את רחבת המתנ"ס מילאו עשרות שולחנות פלסטיק לבנים, קלים לנשיאה, פשוטים לפירוק. מתהדרים בכרזות צבעוניות, מכריזים על סחורתם המשתנה מעת לעת, משבוע לשבוע. והשבוע הוא השבוע של הספרים.

כן, כן, לא ניתן היה לטעות בריח המיוחד הזה, ריח של ספרים חדשים שמחכים שתבוא ותקטוף אותם ותקלע מהם זר של סיפורים חדשים. היא קפצה מן המיטה, ורצה אל מדף הספרים. היא העבירה אצבע על ניסים והגדי, חנ'לה ושמלת השבת, סינדרלה. מושכת ספר, מציצה בפנים, הציורים מזכירים לה תכנים שהכירה. וההקדשה. ספר לא יכול להתקבל במתנה (ועדיין לא היה לה כסף לקנות ספרים עבור עצמה) מבלי שיוקדש לה, במיוחד לה.

רוני, אחותה הגדולה, פוקחת עיניים, מותחת ידיים, מותחת את הגוף, מפהקת, בוהה. "מה את עושה?" היא שואלת לבסוף כשעיניה קולטות ילדה בת שבע, ששיערה קוצץ זה מכבר, מורידה ספר מן המדף, פותחת, מדפדפת בכמה עמודים, סוגרת משיבה למקום ומוציאה ספר חדש.

"קוראת."

"כן, בטח. את בטוח מצליחה לקרוא ספר שלם בדקה."

נטע מושכת בכתפיים וממשיכה בשלה. אחותה לא מבינה שהיא לא צריכה לקרוא את כל האותיות כדי להכיל את התוכן. הוא חרוט בתוכה. וכשהיא רואה את תמונתה של סינדרלה כורעת על הרצפה למיין עדשים, מייד נערמות התמונות ונאספות לסיפור שלם על אמא חורגת, אחיות מרושעות, נסיך. היא מייד רואה את הדלעת, את הפייה, את נעל הזכוכית. היא שומעת את קולות הנשף, את השעון המצלצל, את החתונה. ומרגישה את הייאוש, התקווה וההגשמה.

רוני שוב מתמתחת, מושכת בכתפיים יוצאת מהמיטה והולכת למטבח שם אמא בטח מכינה ארוחת בוקר. "רוני," אמא קוראת ונטע נדרכת. היא שומעת את הקול החולני, הסובל ממיגרנה. לא. לא היום. לא בשבוע היחיד של שבוע הספר. היא שומעת את אמא מבקשת מרוני שתכין ארוחת בוקר לעצמה ולנטע. נטע מתפרצת מהחדר לחדר השינה של הוריה, שם אמא שוכבת מחזיקה את ראשה הנוטה ליפול. "אנחנו הולכות לשבוע הספר," היא צועקת.

"לקחתי כדור," אומרת אמא, גם היא רוצה ללכת לשבוע הספר. גם היא אוהבת ספרים. היא מקווה שיותר מאוחר תרגיש טוב יותר ושלושתן ילכו יחד לבחור ספרים. נטע אינה מתרצה, לדברי אמה, וכשרוני קוראת לה לשולחן, פרצופה חמוץ ידיה שלובות על חזה ומבטה צועק "לא רוצה" חזק.

"דברתי עם סבא," אומרת אמא כשהיא נכנסת למטבח. "הוא ייקח אתכן לשבוע הספר."

"והוא יקנה לי ספר?" נטע בודקת את התחליף המוצע לה, לפני שתסכים לקבלו.

"כן, בטח, מה שתבחרי," מבטיחה אמא, אבל זה לא מספק את נטע, הרי כל ההנאה היא ללכת עם אמא. בשנים קודמות, אמה, אחותה והיא התפרשו בין הדוכנים, ממששות ספרים, מעבירות את הדפים. היא היתה מסתכלת הציורים, אמה ואחותה בחרו בספרים בלי ציורים ובלי ניקוד. היא ראתה, הריחה, הרגישה ואחרי שהיא אספה כמה ספרים שהיא אהבה, עברה איתה אמא על הבחירות שלה וביחד הן החליטו מה מהם היא תאהב הכי הרבה. ואיך היא תוכל להתלבט עם סבא שבכלל לא מתעניין בספרים?

בחמש בערב מופיע סבא, מושיט להן יד, ומציע לצאת לדרך. נטע לוקחת את יד ימין ורוני מסרבת. היא כבר גדולה בשביל זה. בדרך למתנ"ס, שיחי הלנטנה משגעים את נטע בריחם ובפריחתם, היא אוספת קבוצת פרחים זעירים בידה וזורקת על אחותה. "די," צועקת רוני ונטע צוחקת כשרוני מנקה את בגדיה מן הפרחים הזעירים ומפסיקה לצחוק כשאחותה משליכה עליה קבוצת פרחים בחזרה. נטע אינה מנקה את בגדיה אבל כשהיא רוקדת בדילוגים, נושרים ממנה הפרחים באופן טבעי, ושובל כתום צהוב ורוד נשרך בעקבותיה. רוני אומרת לה להירגע וסבא מחייך ומאפשר לה לשמוח עד שהם מגיעים.

בין הדוכנים נטע מתקשה לבחור, היא רוצה הכול וצריכה לצמצם. היא מראה לסבא ומתלבטת כי בספר הזה יש סיפור על שתי חברות ובזה יש סיפור על אמא. וגם רוני מתלבטת ולא יודעת להחליט כי את הספר שהיא רוצה יש לחברה שלה, אבל עכשיו הן ברוגז אבל יותר מאוחר הן בטח ישלימו. וגם אמא המליצה על ספר אחר. סבא מקשיב, לוקח את הספרים, מסתכל בציורים ובמקום להתלבט הוא קונה לכל אחת שני ספרים, אחד מאמא ואחד ממנו.

המוכרת אורזת את הספרים בתוך השקית ורוני מוציאה ספר, פותחת בעמוד אקראי ומקרבת לאפה, שואפת את ריח הדיו. נטע בעקבותיה, מחקה את הדרך בה היא מקרבת את האף, כנראה קרוב מדי והיא משתדלת לא להיחנק מריח הדבק המתוק-המריר שעוטף אותה. סבא מבקש מהמוכר את שם הספר שאמא בקשה ממנו לקנות, ולעצמו הוא לא קונה כלום. נטע שואלת למה ורוני אומרת לה לסתום, אבל נטע ממשיכה לשאול אם סבא לא אוהב לקרוא ואיך אפשר בכלל לא לקרוא.

"סתמי כבר," רוני מתעצבנת. סבא עדיין לא עונה, אז נטע מחבקת את הספרים שלה במחאה.

אמא מקבלת את פניהן בחיבוק ובסקרנות – מה קנו? הן מוציאות את מרכולתן ומתגאות ברכישות החדשות, "עכשיו למקלחת," אומרת אמא, ועד שהן ייצאו היא תכתוב הקדשה לכל אחת מהן על ספרה החדש. נטע חופפת מהר-מהר, מחכה לקרוא מה סבא יכתוב לה, בפעם הראשונה. אבל כשהיא יוצאת ופותחת במהירות, היא מגלה שבשני הספרים יש הקדשה כתובה באותו כתב יד מסודר ועגול ורק החתימה על אחד מהם היא 'אמא' ועל האחרת 'סבא'.

"אבל אני רציתי שסבא יכתוב לי את ההקדשה," אמרה בכעס וזרקה את הספר.

"נטע," אמא אומרת בחומרה ונטע מרימה את הספר מהרצפה. "סבא היה צריך ללכת."

"לא נכון. הוא לא רצה לכתוב לי. הוא בכלל לא אוהב אותי. אני יודעת," היא אומרת ודמעות זולגות על עיניה.

אמא ניגשת אליה ומלטפת את שיערה. "סבא אוהב אותך," אומרת אמא ומלטפת את שיערה, "הוא פשוט לא יודע לכתוב את זה." אמא לוקחת את נטע למיטה, עם הספר החדש שלה, ואחרי שהיא קוראת כמה דפים והאור כבה, מתחילה נטע לדמיין איך נראים החיים בלי לדעת לקרוא.

**

כתיבת תגובה