צו שמונה

אוטובוס אגד חותך את האוויר האורבני, כשהוא חוצה רחובות מוארי ניאון, חנויות, בתי קפה, אנשים. שגרה, כמעט שגרה. נטע מביטה מהחלון, התמונות מולה מתחלפות במהירות, אינן תופסות אחיזה. כשהאוטובוס נע בזווית חדה, היא קמה ממקומה, מצלצלת בפעמון ונעמדת ליד הדלת לפני שהאוטובוס נעצר. ביום כזה שהרדיו דלוק וכולם להוטים לשמוע מה חדש, קל להתבלבל ולשכוח. כשהדלת נפתחת, היא קופצת ממנה במהירות, מגבירה את צעדיה, כמעט רצה. עולה לביתה שבקומה רביעית, בלי מעלית. מאחורי דלתות סגורות נשמעות מהדורות החדשות של הערוצים השונים.

רועי יושב על הספה, יונית באולפן, קושמרו בשטח ובאוויר עפים הטילים: מתנגשים, מתחבקים, מתפוצצים. היא נכנסת, מניחה את התיק על הקולב, חולצת נעליים. רועי אומר שלום, אך נשאר במקומו. המעיל עדיין עליה כשהיא מצטרפת אליו ושואלת "מה חדש?" בצד הרחוק של הספה יש לה מקום, אבל היא בוחרת לשבת על מסעד הכורסא, קרוב לרועי. ככה היא קרובה אליו, ראשו בגובה חזה, היא מלטפת את שיערו, אבל הוא לא מתרפק.

"אין חדש," הוא עונה, למרות שעל המרקע כתוב שיש אישור לגיוס מילואים. חמש פעמים כבר זימנו אותו וביטלו. היא עצמה ביטלה את המשמרת בקפה, כדי להיות איתו, כדי שאם, אולי,  יהיה משהו חדש, היא תספיק להיפרד ממנו. בקפה לא התרגשו מהביטול, גם ככה לא צפויים להגיע מבקרים, רוב האנשים יעדיפו להישאר בבית ולבהות בטלוויזיה, כמוהם.

רועי מתרחק מעט ומפנה לה מקום על הספה, אז היא קמה, מורידה את המעיל ומסתובבת בבית: שירותים, חדר שינה, מטבח. "אכלת משהו?" היא שואלת מהמטבח. רועי מניד בראשו ונטע חוזרת לסלון, לראות את התנועה. "מה בא לך?" רועי מושך בכתפיו. גם נטע מושכת בכתפיה וחוזרת למטבח. היא מטגנת חביתות, סלט אין לה חשק לחתוך, אז היא מוותרת. על השולחן הקטן במטבח היא מניחה צלחות, סכום, גבינות. אין לחם, והיא מפשירה פיתות במיקרוגל. השולחן מתנדנד, והיא מעיפה מבט בכניסה למטבח. לא. זה לא הזמן להזכיר לרועי שהוא הבטיח לחזק את הבורג שהתרופף.

"בואי לסלון." רועי מבקש כשהשולחן כבר ערוך. נטע, שידעה מראש שככה ירצה, מעבירה את הכלים והצלחות אל השולחן העוד יותר קטן שנמצא בסלון. הם מדברים על מה שצריך לעשות ועל מה שלא צריך ומשתתקים כשנדמה שמשהו חדש עומד להיאמר. כשהאוכל מונח לפניו, רועי נזכר כמה הוא רעב, וכשהצלחת שלו ריקה, הוא  מבקש מנטע שתשב לידו. היא נשענת עליו, מתרפקת. בטלוויזיה מקשקשים והיא עסוקה במגע ידיו החמות של רועי.

הטלפון מצלצל ובבת אחת רועי מתרחק ממנה ונעימות ידיו מתרחקת עימו. פניו מרצינים, קולו מצטרד, ליבה מצטמק. קצינת הקישור שוב על הקו. שוב קריאה. הפעם סופי. לפחות ככה אמרו לה. רועי לוקח דף ועט, רושם נקודת איסוף ושעה ונטע מפנה את הכלים חזרה למטבח.

"מתי?" היא שואלת כשהוא מנתק.

"בחצות."

"זה עוד מעט," היא ממלמלת, הולכת להדליק בוילר וחוזרת למטבח. זרם מים שמדיחים כלים מלוכלכים מתערב בזרם המידע שחוזר על עצמו שוב ושוב. עוברים לפרסומות ורועי מנצל את ההזדמנות לעזוב את המרקע. הוא מוריד מהבוידם את תרמיל המסעות וכשנטע נכנסת לחדר השינה, היא מוצאת אותו זורק בגדים מהארון לתרמיל בלי סדר והיגיון.

"עזוב את זה," היא מבקשת, מסתכלת בשעון לראות שעברה כבר חצי שעה. "יש מים חמים," היא אומרת לו ורועי עוזב את התרמיל והולך למקלחת. נטע מקפלת את הגופיות שרועי זרק קודם בלי סדר ומניחה בתרמיל תחתונים, גרביים, מדים בצבע זית. היא מקרבת את המדים לאפה. ריח של אבק מדברי. של זיעה. של סיגריות. ריח של חייל, שגם אלף כביסות לא ימחו.

יד רכה מלטפת את שיערה. ריח נקי, של אחרי מקלחת חודר לנחיריה. המדים עדיין בידיים שלה, והוא מושיט אליהם יד. היא מרחיקה ממנה את המדים, מניחה אותם בפינת המיטה ובידיה שהתפנו, היא הודפת אותו אל מרכז המיטה ומשכיבה אותו, מנשקת, מפשיטה ממנו את הבוקסר הנקיים. ידיו החמות מפשיטות אותה. ליבו פועם במהירות. ראשה נטמן בשקע צווארו. היא מסניפה את הריח, מנסה לזכור אותו. אל תלך, היא מדברת עם תודעתו בתדר בלתי נשמע.

"יהיה בסדר," לוחש אל אוזנה, כמו קורא את מחשבותיה, ומלטף את שיערה. הוא ילך, לעזאזל, הוא ילך. הוא תמיד הולך. היא קוראת והוא מתייצב. ארץ ארורה.

נטע נושמת עמוק, וקמה ראשונה. היא לובשת טייץ ומעליו שמלת טריקו פשוטה. רועי נכנס לתוך המכנס, ונטע מושיטה לו את החגורה. רועי מרוכז בחגורה ונטע מביטה בו, חזהו חשוף עדיין והוא מחפש גופייה. צרור הבגדים שהניחה בקצה המיטה, נפל על הרצפה כשהתעלסו והיא מרימה גופייה וחולצת מדי זית. כשידו נוגעת בידה, הוא מחייך, אך אין נחמה בחיוכו.

דיסקיתנטע במקלחת אורזת את תיק כלי הרחצה שלו, מכניסה פנימה מברשת שיניים, משחה, סכין גילוח. בכיס הפנימי היא מוצאת קונדומים רגע אחד היא מתלבטת, אבל משאירה אותם בכיס. רועי מתהלך בדירה במדיו, ומשהו חסר לו. "איפה הדיסקית?" רועי נכנס למקלחת, ונטע מושכת בכתפיה. רועי מחפש בלהט, פותח דלתות ולא סוגר אותן, עד שנטע עוזבת את תיק כלי הרחצה, מסייעת לחפש, משהה את הזמן. בסוף, היא מוציאה את הדיסקית מהמגירה. כשהם עומדים זה מול זה, היא מגיעה לרועי עד הכתפיים בלבד, והוא מרכין את ראשו לעברה. ביד רועדת, היא מעבירה את הדיסקית מעל לראשו, והאחרונה מוסרת את מלוא המידע שהיא יכולה וצריכה למסור: שם ומספר אישי.

ושוב הריח. היא שואפת אוויר לריאותיה ונושפת. הוא מתכופף אל התרמיל ומחטט בו. בודק את תכולתו. נטע מסיימת לארוז את תיק הרחצה, מושיטה לו, הוא מניח אותו בתוך התרמיל. חסר משהו? היא שואלת. הוא מניד בראשו לשלילה. נזוז?

בדרך לפיאסטה הישנה שלהם, רועי זורק לה את המפתח שתנהג. הוא עסוק בטלפונים, מסמס, מסביר, נפרד, משאיר הוראות. נטע תופסת את המפתחות ומתפללת שהמכונית לא תניע. שתתקע. שההסעה תגיע לנקודה ותיסע בלעדיו. המפתח מסתובב, המנוע צוהל לקראתה והמכונית נוסעת באטימות של פח, בלי שיהיה לה אכפת לאן.

 בנקודת האיסוף, נפגשים עשרות ומאות בחורים במדי זית. רועי מציע לה לחזור הביתה, אבל נטע, ידה בתוך ידו, מתעקשת להישאר. האוטובוסים כבר שם, עוד ועוד חיילים מצטרפים, דלתות נפתחות, תיקים נזרקים. גם התרמיל שלו. אחרי שעות של המתנה, חיבוקים אחרונים, חיילים נבלעים בתוך אוטובוסים ואיים צבעוניים של נשות העורף מתפזר בערפל של לפנות בוקר.

כשנטע מטפסת את ארבעת הקומות דממה כבדה מלווה אותה ונכנסת איתה לבית. היא אינה יכולה ואינה רוצה ללכת לישון. הולכת בחדרים, מגיעה למטבח, מרתיחה מים לקפה, ובזמן שהיא ממתינה, היא הולכת אל ארגז כלי העבודה, מוציאה מברג פיליפס ויורדת לחזק את הבורג הרופף בשולחן המטבח.

לעוד סיפורים

כתיבת תגובה