עלמה

משה שכטר היה הבן היחיד בשכונה שהסכים להלחם נגדי בקרב אגרוף. הוא היה היחידי שהבין שנכון שהוא לא מרביץ לבנות, אבל אני לא באמת בת, אז לא אכפת לו לכסח אותי. אבל כשהגיע תורי לעשות איתו קרב אגרוף, הוא לא כיסח אותי. גם כי הייתי יותר חזקה, אבל בעיקר בגלל שכשכבר הייתי על האדמה, בזמן הזה שהידיים שלו לחצו אותי שלא אזוז, בדיוק אז נכנסה לשכונה ב.מ.וו אדומה במהירות עצומה. הבנים אמרו שזה מאה קמ"ש לפחות.

באותה מהירות הבנו אנחנו, שהאדום המבריק הזה הוא משהו חדש שמתחולל בשכונה ואף אחד  לא התכוון להפסיד את זה, כך שתוך רגע קמנו מערמת העפר בה התגלגלנו והתייצבנו בשולי המדרכה, במקום שהרכב חנה בו, כלומר ממש מול הבניין שלי, ובכוונה רבה זקפתי גו בגאווה. הנהג ירד מהאוטו, זרק בדל סיגריה לכביש והתקדם בלי לכבות אותו. עכשיו נעו המבטים בין הניצוץ שנותר לבין הגבר המתרחק מאיתנו. כשכבר היה בכניסה לבניין, הוא עצר ובחן אותנו, חבורת כבשים פעורות. התיישרנו כדי להיות הכי ראויים, אבל הוא חיפש, כנראה, את ההכי מטונף, כי הוא התלבט ביני לבין שכטר. בסוף הוא זרק לשכטר מטבע, בתוספת הבקשה "שים עין שאף 'חד לא יתקרב".

איך שהוא נעלם במדרגות, עטנו על הכלי הנוצץ. הסתכלנו בָשטיח פרווה שכיסה את הדש בורד, ובכלבלב הקטן שכִּנְכֶּן כשליטפו אותו. מישהו כמעט והעז לגעת בגלגלי המגנזיום המדליקים שכיסו את הג'אנטים, אבל המבט של שכטר גרם לו לתפוס מרחק. זה היה מטבע של עשר שקל, ומשה היה פרייר אם הוא היה מוכן ללכת מכות בשביל הסכום הזה, אבל בשביל הכבוד שלו, כי הוא הבטיח, הוא לא נתן לנו לגעת.

ניסינו לנחש את מי הוא מבקר ולמה ומישהו אמר שאולי הוא בכלל בא לבית שלי ואחרי שחשבתי על זה דקה נענעתי בראש חזק, כי ברור שהוא לא בא אלי. מה הוא צריך מההורים שלי? זה לא השאיר הרבה אפשרויות, אז החלטנו לחכות ולראות מה יקרה כשיצא. התיישבנו על החומה שבכניסה לבניין וחיכינו שיירד, למרות שהחשיך ושעת ארוחת הערב התקרבה. אמא שלי, הייתה הראשונה לקרוא לי ואני הייתי הראשונה לסרב. נשארתי עם שכטר עד שכל האמהות באו וקראו לילדים ובעצם, עד שהבטן שלי כבר התחילה לעשות קולות של רעב. שכטר נשאר לבד לשמור על האוטו.

מכל הדירות בבניין, יצא בסוף בעל הב.מ.וו ממש מהדלת מולי, יד ביד עם עלמה. מעבר לדלת הסגורה שמעתי את הצחוק שלה, צחוק קטן כזה ואת הקול הבס שלו. לא התאפקתי ולמרות מחאותיה של אמא, עזבתי את השולחן באמצע האוכל ורצתי לחלון בסלון. עוד הספקתי לראות אותם נעלמים באוטו האדום ומפליגים, או יותר נכון טסים, מחוץ לשכונה ואת שכטר קם ללכת סוף סוף הביתה. אבל הוא לא הלך ישר, קודם הוא יישר את הבגדים אחר-כך בעט באבן שהיתה לידו כאילו הייתה כדורגל ורק אז פנה ימינה לבניין שנמצא בקצה של השכונה.

אחרי הפעם הראשונה, הב.מ.וו והנהג שלה הפכו להיות אורחים קבועים בשכונה. תמיד הוא נסע מהר ובלי לשים לב לתמרורים. אם הוא לא מצא חנייה, הוא עצר באמצע הכביש. כשהוא יצא מהאוטו, פתאום הוא כבר לא מיהר, כאילו רק עכשיו נזכר שבעצם יש לו זמן. סגר בטריקה את הדלת, השמיע צפצוף של נעילה אוטומטית. שאיפה אחרונה מהסיגריה, זריקת הבדל על המדרכה, בידיעה שתמיד יהיה מי שירצה לסיים את מה שהשאיר. ליד שיחי היסמין, בכניסה לבניין, הוא נעצר, ירק את טעם הסיגריה והוציא מסטיק מכיס המכנסיים. בכניסה לבניין, שוב נעצר מול  המראה, העביר יד בשיער, ובדק שהתסרוקת לא נפגעה בזמן הנסיעה. ורק אז דילג במדרגות שתיים-שתיים.

כל פעם שהוא בא קרה משהו מעניין. לכן, גם כשכל הילדים האחרים הפסיקו להתעניין, ברגע שהמכונית נכנסה לרחוב במהירות, עזבנו שכטר ואני הכול ורצנו לראות. פעם אחת הוא כמעט דרס ילד שרץ עם עפיפון והביט בשמיים במקום על הכביש. אמא שלו צעקה על הנהג, אבל שכטר ואני ידענו שזו אשמת הילד, אז כל פעם שראינו אותו היינו מעגלים אצבע ואגודל ושמים על העיניים, עד שהוא נעלב והלשין למורה.

פעם הוא יצא מהאוטו, ולפני שהוא טרק את הדלת הוא זרק את הסיגריה לכביש, והוציא זר פרחים ענק של ליליות. זה שושנים, תיקן שכטר. ליליות, התווכחתי. שושנים, התעקש. משכתי בכתפיים כי למרות שידעתי בוודאות שאני צודקת ואלו היו ליליות לא רציתי להשפיל את שכטר. פעם אחרת, הוא חזר כשהוא נושא את עלמה על הידיים שלו, כאילו שהיא חבילה והכניס אותה למכונית, כשהיא מתגלגלת מרוב צחוק.

כאן אולי המקום לספר על עלמה, שגרה עם משפחתה בדלת שמולנו. ההורים שלה כמעט לא דיברו עברית, אבל הקפידו תמיד לשלם מסי ועד בית בזמן, כמו שטרח אבי לציין. היא עצמה הייתה עדינה מאוד, כמעט שקופה, "היא רומנטיקנית ללא תקנה," הייתה אמא אומרת עליה ונאנחת. פעם אחת, לפני שהב.מ.וו. נכנסה לחיינו, היא ישבה על ספסל בחצר ובכתה. כשניגשתי לשאול מה קרה ציפיתי שתעיף אותי לעזאזל, כמו שכל המבוגרים עושים לילדים שמתעניינים בשלומם ותגיד לי שזה לא ענייני. במקום זה היא הגביהה לכיווני את הספר שהחזיקה ביד ואמרה שאנה מתה. ואנה, רק לידע כללי, בחיים לא חיה באמת, רק בספר של עלמה. היא אהבה מאוד לשבת בגן ולקרוא, עלמה, אבל תמיד היא ישבה שם לבד. ובעצם, ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכרת שראיתי אותה עם חברות.

החתונה של דודה שלי, שרה, הכניסה עניין חדש לחיי. הייתי הילדה הכי מנומשת בשכונה ואמא ניסתה לפצות על כך בשמלות שבהן הלבישה אותי. מהר מאוד הפכו השמלות לשדה קרב מתמשך בין שאיפתה של אמא לראות בי נסיכה לרצוני להיות בן. מדי יום, הן הובסו אחר כבוד יחד עם חלומותיה של אמא כשבערב הן נזרקו לסל הכביסה, מוכתמות מבוץ וקרועות מטיפוס על עצים ונפילות ממקומות שונים. לחתונה של שרה היא הגדילה לעשות וקנתה לי את השמלה המכוערת ביותר שהיא מצאה בחנות: תחרה ורודה ושרוכים על הגב, למרות מחאותיי הנמרצות. חוץ מזה, היא גם רצתה לקנות לי נעליים עם עקבים. למזלי, בשלב הזה אבא עצר אותה. בזבוז כסף מוחלט, הוא אמר.

שכטר השביע אותי שאחביא בשבילו דברים טעימים, וכשנכנסנו לאולם שהיה מכוער להפליא, הייתי נחושה ביותר לעמוד בהבטחתי. מהר מאוד גיליתי שחוץ מאוכל, מחלקים גם צעצועים לילדים: משרוקיות, משקפי שמש וכובעים מפלסטיק, ואני לקחתי כל מה שנתנו לי. כשרקדתי על שתי הרגליים השמאליות שלי, כולם אמרו כמה אני חמודה ואחרי שצבטו לי לחי אחת במקרה הטוב ואת שתיהן במקרה הרע, הם נתנו לי עוד צעצועים עד שמלאתי לגמרי את התיק של אמא. ואז הגיע התור של הקינוחים, ובלי שאמא שמה לב, אכלתי שלוש חתיכות מהעוגת שוקולד ועוד אחת מהסורבה תות והבעתי דבקות מושלמת במשימה כשהחבאתי בתיק של אמא עוגות, בשביל הילדים בשכונה.

בדרך הביתה, הייתי כל-כך עייפה, שנרדמתי באוטו. כשהגענו הביתה סירבתי לקום. אמרתי לאמא שתשאיר אותי לישון באוטו, היא התעקשה שאני צריכה לישון במיטה שלי אני לא הבנתי למה, אבא פסק שלא בא בחשבון ובדיוק הב.מ.וו נכנסה לשכונה ובבת אחת שלושתנו העברנו אליה את תשומת הלב.

הם רבו באוטו, ועלמה יצאה בטריקת דלת. "עלמה, חכי רגע," שמעתי את הבס צועק. "תעצרי. תעצרי אני אומר לך!" הוא המשיך והיא התעלמה ממנו. הוא יצא מהמכונית, והדף אותה. שמעתי את קריאת הכאב, אבל לא יכולתי לראות מה קורה כי היד של אמא הונחה לי על העיניים. חיכיתי שאבא יתערב ויצעק עליו שיעזוב את עלמה ויעוף לנו מהשכונה, אבל שום דבר כזה לא קרה. רגע ארוך קפאנו ליד המכונית שלנו, כשאת קולות הצפרדעים החליפו הקללות הרמות שהשמיע.

נצח עבר עד שאמא הורידה את ידיה מפניי ואבא סינן, קדימה, בלי הצגות. כשחלפנו על הכניסה ראינו את עלמה והבס יושבים על הרצפה המלוכלכת. שמעתי אותו אומר, אני מצטער, אבל היד של אמא משכה אותי כך שלא יכולתי להמשיך לשמוע, אבל כן הספקתי להסתכל לאחור ולראות כתם סגול מתחת לעינה הימנית של עלמה.

החורף הגיע, ושוב קיץ ושוב הגיע החורף ועבים גדולים הקדירו את השמיים. אמא נכנעה לי סופסוף וקנתה לי ג'ינסים ואני התחלתי להקשיב לשיחות שלה עם השכנות שעלמה, שנפרדה וחזרה ונפרדה וחזרה מהבס, הפכה להיות נוכחות קבועה בהן.

– פתיה שכמותה, היא חזרה אליו.

–טוב, הוא הציע לה נישואים.

–עם מי היא רוצה להתחתן? הוא בטלן חסר תקנה.

-היא מאמינה שתצליח לשנות אותו.

והוריה, שעברו על השביל שלובי זרוע במסלול טיולם היומי והקבוע, לא הבינו את דברי הנשים, חייכו ונופפו להן לשלום.

בערב, הפלתי ב"טעות", את קערת הסוכר. אמא צעקה עליי שיש לי שתי ידיים שמאליות, מה שנכון רק לא במקרה הזה, ואני הצעתי בנדיבות לא אופיינית, לגשת לשכנים ולבקש כוס סוכר. השכנה פתחה בנימוס את הדלת, ואני הגשתי לה את הכוס וגמגמתי: סוכר… צריך… למרות שאני דווקא כן יודעת עברית. בזמן שהפנתה אליי את הגב, התגנבתי לחדרה של עלמה. הצצתי בה עומדת מול המראה, לבושה בשמלה לבנה, בלי שרוולים למרות הקור. היא אספה את השיער ופיזרה אותו, הניחה אותו על הצד בזרוֹעות זרוּעות סימנים כחולים. פתאום חייכה. מתוך המראה היא ראתה את אמה שמביטה בי מביטה בה.

"אני יפה בעינייך?" שאלה. ואני, שעד אותו רגע בכלל לא חשבתי עליה במושגים של יופי וכיעור, לקחתי את כוס הסוכר מאמה וברחתי הביתה.

שבוע אחר-כך, ראיתי את עלמה יושבת על הספסל בחצר וספר סגור מונח על ירכיה. היא לטפה אותו ברכות, אבל לא קראה בו, גופה שח כאדם מתפלל. רציתי נורא לגשת אליה, ולהתנצל שלא עניתי לה. רציתי להגיד לה שהיא הכי יפה בעולם, אבל שכנה אחרת התיישבה לידה ותפסה לה את היד. "עשית את הדבר הנכון", שמעתי אותה אומרת, בביטחון. "אם ככה הוא מתייחס אלייך עכשיו, מה היה אם הייתם מתחתנים?" היא חבקה את עלמה ובקשה ממנה לעלות לבית, קר עכשיו, את תחלי. ועלמה קמה מהמקום, תוהה "ומה יהיה אם אף אחד לא יאהב אותי כמוהו?"

מאוחר בערב הוא בא, אחרי שכבר חזרנו לבתים. שמעתי אותו דופק על דלת דירתה. "עלמה", קרא. הייתי באמצע ארוחת ערב, ואמי קלטה את הזווית שהעין שלי תפסה הזהירה אותי שלא אעז לקום מהשולחן. "אני רוצה לדבר איתך", הוא צעק לעבר הדלת הנעולה ואני כבר לא התאפקתי ורצתי להציץ דרך חור המנעול, אל פניו היו חרושות הקמטים, למרות שהיה רק בן עשרים ושש. "אני אשתנה, עלמה, אני מבטיח," הוא דפק על הדלת בקולי קולות. "בבקשה, אני יעשה מה שתגידי". גם האיומים בעונשים חמורים לא הצליחו לנתק אותי מהחור של הדלת, ואמא ידעה שזה לא יעזור. "עלמה!" הוא צעק ובעט בקיר.

בלילה ההוא התעוררתי מצעקות שבר של איש בודד. "עלמה!" הוא צעק. רצתי אל החלון של הסלון, והוריי לבושים בפיג'מה התעוררו גם הם אל תוך המהומה. "עלמה!" הוא צעק והלך מסביב לרכב שלו. הוא מעד וקם והלך ומעד, עד שנפל על המדרכה.

"הוא מטורף," אמרה אמא. "הוא שיכור," תקן אבא ומטון דבריו לא הצלחתי להבין מה עדיף להיות שיכור או להיות מטורף. מהחלונות השכנים נדלקו אורות, צעקות מילאו את החלל, אבל איש לא העז לרדת ולהתעמת איתו. רגעים ארוכים הוא ישב על המדרכה. שום יד רכה לא הונחה על כתפו בערב ההוא, ולא עזרה לו לקום ולא ליוותה אותו למכוניתו.

בבוקר מצאנו גרפיטי שחור על קיר הבית. "עלמה, אני אוהב אותך" וכל השכנים עמדו והסתכלו. ההורים של עלמה לא ידעו לקרוא עברית, אבל ידעו בדיוק על מה כולם מסתכלים וכבשו את מבטם ברצפה. עלמה לא הייתה שם ולא חזרה באותו יום והשכנות אמרו שהיא לא יודעת איפה לקבור את הבושה.

לא הבנתי למה היא צריכה בכלל לקבור משהו וכל הערב חיכיתי לקול צעדיה עולים במדרגות. קיוויתי שהיא התקשרה להוריה להודיע שהיא מתעכבת והתלבטתי אם לשאול אותם, אבל זה לא כל-כך מנומס להתערב בעניינים שהם לא שלי. בלילה, אחרי הפצרות רבות, הגיעה שעת ההשכבה שלי ואמי דרשה שאעזוב את עמדת השמירה ליד החלון ואלך להתקלח. רק אז, כשכבר הייתי בפיג'מה מנומנמת, נשמעה דפיקה הססנית על הדלת. אביה של עלמה. הוא לא יודע לדבר עברית, רוצה לדבר עם המשטרה, למה עלמה לא חזרה.

כל הלילה ריצדו אורות כחולים על קירות הבתים. שוטרים באו והלכו, שאלו, חקרו, חיפשו. סירבתי ללכת לבית הספר, רציתי לעזור לחפש. אמא הסכימה שאשאר בבית, אבל סירבה שאצטרף למחפשים. עמדתי עם שכטר והחברה ליד הניידת וחיכינו. מדי פעם שמענו בקשר דיווחים. כוחות גדולים נקראו לסייע. ביערות הכרמל, מצאו את הב.מ.וו. האדומה. "מצאנו אותה" שמענו בקשר. נשימת רווחה חלפה בנינו וחלפה כמו שבאה. ידו לחצה על ההדק – פעמיים בשבילה ופעם בשבילו.

הלכתי הצידה, לקצה של השכונה, כי הייתי צריכה לקבור את הצער לפני שכולם יראו אותו. כשעמדתי על תלולית העפר, הרגשתי את ידו החמה של שכטר נוגעת בי ואת שפתיו החמות על מצחי. התגלגלתי אל תוך חיבוקו ולמרות שהוא בן, נתתי לו לראות אצלי את הדמעות.

כתיבת תגובה