עולם הקשת בענן

כשהמורה הודיעה על הטיול השנתי לגליל, ידעתי שאני לא יוצאת. אני מכירה את הכיתה שלי, והיה לי ברור שאסבול נורא. ככה זה. הבנות יצחקו עלי כי אני שמנה ואני אזיע ויהיה לי את הריח של הזיעה, אז הן גם יגידו שאני מסריחה. הבנים, ינסו לגעת לי בחזייה כל הזמן ולפתוח אותה ואם יהיה שם דביר, אז הוא ינסה לגעת לי בציצי. וכולם יעמדו ויסתכלו ויצחקו. וזה מעליב. ומעצבן. וכשאני צועקת הם עוד יותר צוחקים. ואם אני מנסה להרביץ למי שצוחק, כל האחרים ממשיכים לצחוק ואני רק אחת ולא יכולה לרדוף אחרי כולם.

חשבתי להעמיד פני חולה, כי היה לי ברור שאמא בחיים לא תסכים לוותר לי על הטיול. היא תכריח אותי לצאת, ותנסה לשכנע אותי שזו הזדמנות נהדרת להתחבר אל הילדים, ולראות צדדים אחרים שלהם. בטיולים, אני באמת רואה צדדים אחרים שלהם: את הצדדים המרושעים שלהם. כי בטיולים גם המורים לוקחים חופש וגם אם הם רואים מול העיניים שלהם, נגיד, שמציקים לי, אין להם כוח להתערב, אז הם אומרים לי, "את ילדה גדולה, תסתדרי לבד."

אבל אז המורה סיפרה על המסלול שנלך בו, שהוא מלא טבע ויופי ועשיר בצמחייה והגלגלים שלי התחילו לעבוד, והתחלתי להרהר בכך שוב. מאז שהייתי ילדה, רציתי לפגוש פיות, כיוון שיש להן אבקה מיוחדת שהן מפזרות על ילדות והילדות הופכות להיות מאושרות. אני אף פעם לא הייתי ילדה מאושרת, אבל מאז שדביר הצטרף לכיתה שלנו לפני שנה, נהייתי הרבה יותר אומללה.

מאז שהוא הגיע לכיתה שלי, דביר לא הפסיק להציק לי וגם הסית את הילדים האחרים נגדי. בהתחלה הוא היה שואל אותי אם אני יודעת מה זה מנוש ואיך עושים ביד. לא כל כך ידעתי, זה גם נשמע לי גס, אז בכלל לא רציתי לענות. ואז הוא המשיך לשאול והתעקש שאני אענה. ואז הוא גם התחבר לעמי, ושניהם ניסו כל הזמן לגעת לי בציצי לפעמים גם במנוש, שכבר הבנתי מה זה ולפעמים אפילו לפני כל הכיתה. כמה שכעסתי וצעקתי וברחתי – זה לא עזר, כי כל הכיתה צחקה והשתתפה. ואם נגיד, ניסיתי לברוח מדביר, אז עמי חיכה לי בצד השני, או שאיתי חסם לי את הדלת של הכיתה ובסוף הם גם הצליחו לתפוס אותי.

אז אחרי שחשבתי על זה, ועל כמה שאני צריכה את האבקה הזאת של הפיות החלטתי לצאת לטיול. אין מה לעשות, פיות גרות במקומות שיש בהם הרבה טבע, ואולי בגליל  אני אצליח למצוא אותן. בבית שלי, בעיר עמוסת בנייני בטון, הטבע היחידי שיש זה אדניות הגרניום של אמא ואין סיכוי שיבואו לכאן פיות. השתוקקתי לאבקת הפיות וידעתי שאני אעשה הכל, ה-כ-ל, כדי להשיג אותה. גם לנסוע לטיול בגליל. אני חייבת למצוא פיות. לפחות אחת.

יצאתי לטיול והילדים צחקו עלי. אכלתי והם צחקו, ישבתי והם צחקו, עמדתי והם צחקו. ובעיקר הם צחקו כשהלכנו במסלול, והציצים שלי שהם קצת מאוד גדולים, זזו מצד לצד. המורה המלווה תפסה אותי לשיחה בצד, ואמרה לי להתעלם ושאני לא צריכה להתעצבן עליהם. היא אמרה את זה כאילו אני הלא בסדר. אני יודעת שאני לא צריכה להתעצבן, אבל הם מעצבנים אותי, מה לעשות? ולמה, בכלל, היא מדברת אתי? שתדבר איתם, זה הם אלה שמציקים. אבל רק הורדתי את הראש ואמרתי שאני אנסה.

לא היה אכפת לי שיצחקו, אני רגילה לזה, אבל ממש דאגתי בגלל הפיות. אם הפיות ישמעו את הילדים צוחקים עלי, הן יחשבו שאני לא ראויה ויברחו ממני. למה הן צריכות לגשת לילדה שאף אחד לא אוהב? הן אמנם יצורים קסומים, אבל למה שהן יבואו דווקא אלי? למה שלא ילכו אל סיוון שהיא יפהפייה ונראית כמו פיה בעצמה? או אל תמר שהיא מדברת בשקט בשקט ולא צועקת אף פעם ותמיד יש לה מן טון מעצבן כזה כשהיא אומרת: "אבא קנה לי" ו"אבא עשה לי". יופי, הבנו שאבא שלך אוהב אותך, לא צריך להשוויץ.

אז ביער מירון, כשכל הכיתה התקדמה ישר, החלטתי לסמוך על האינטואיציה שלי, ולפנות בשביל לא מסומן. ככה זה, אמא תמיד אומרת שאם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר ואם הפיות לא באות אני אצא לחפש אותן בעצמי. הסתכלתי ימינה ושמאלה ואחורה ואף אחד לא שם לב שהתנתקתי מהכיתה.

לא ידעתי מה בדיוק אני צריכה לחפש. אולי קן כמו של ציפורים, שבו גרות הפיות, אולי מחילה כמו של גמדים. ירדתי דרך הסלעים והסתכלתי על הענפים ואפילו צעקתי לפיות, שאם הן שומעות, אני רוצה לדבר איתן. הסתובבתי ככה ביער המון זמן, וכבר הייתי כמעט נואשת ומאוכזבת נורא. גם הצטרפתי לטיול הנוראי הזה וגם לא מצאתי את מה שחיפשתי. ובכל זאת לא וויתרתי ואז, פתאום, בגלל שהראש שלי פנה למעלה לא שמתי לב והתנגשתי באיזה סלע ונפלתי על הפנים. הרגליים שלי נגררו על האדמה, והידיים שלי התמלאו בעפר ודם. ניסיתי לקום ולא הצלחתי, כי כאב לי. גם המכנסים נקרעו ואמא תכעס עליי נורא, כי אין לה כסף לקנות לי מכנסיים חדשים כל פעם שאני הורסת את הבגדים שלי.

שכבתי על האדמה, ובכיתי. העצים נהיו גבוהים יותר פתאום והסתירו לי את השמיים. פחדתי שאני אשאר ככה עד הערב, ואולי גם הלילה, תקועה בתוך היער המפחיד הזה. מסביבי שמעתי כל מיני קולות ואלו לא היו קולות של בני אדם. רעדתי. עכשיו נזכרתי שחוץ מפיות, יש ביערות גם חיות טרף, ואולי יש פה נמרים או סתם נחשים. חשבתי על אמא. היא בטוח תשים לב אם אני לא אחזור. בטוח. היא גם תתקשר לאבא בהיסטריה, והוא יגיד לה להירגע ושיהיה בסדר, ואז היא תצעק עליו שבכלל לא אכפת לו מהילדה ויכול להיות שקרה לה משהו איום והוא יגיד שהיא סתם בלחץ ומלחיצה אותו והיא תגיד שהוא סתם מנסה להתחמק מאחריות ואז הוא ינתק לה את הטלפון בפנים. תמיד אחרי השיחות האלה, היא מסתובבת עם הטלפון האלחוטי ביד מצד אחד של הבית לצד השני ובגלל שהוא קטן היא עושה לי סחרחורת ומתעצבנת על אבא ואומרת כמה שהוא אידיוט ולא אכפת לו ממני.

הקולות התקרבו ובעצם, אלו כן היו אנשים, רק שהם לא היו בני אדם. הם צעקו: "ממותה, ממותה." וקול אחר אמר: "שתוק, ככה היא בכלל לא תבוא אלינו." ואז הוא צעק: "חיה." זה היה מוזר לשמוע את השם שלי ככה, בפה שלהם, כשהם מחפשים אותי. מהפחד, בכלל לא חשבתי על מה יהיה אחר-כך, פשוט שמחתי לשמוע אותם, אז קראתי להם, כי לא הצלחתי לזוז ולא רציתי להישאר פה עוד דקה. אלה היו עמי ודביר, הבנים מהכיתה שלי, אבל הם ידעו איפה אני ובאו אליי ישר.

"תודה," אמרתי להם כשהם התקרבו אלי. באמת שהייתי אסירת תודה.

"מה תודה? תתפשטי!" אמר דביר, ואני הייתי בטוחה שהוא סתם צוחק, כי זה משהו שהמבוגרים אומרים בצחוק ואפילו אבא שלי אמר את זה פעם למזכירה שלו בטלפון, ואם זה היה בטלפון, הוא בטח לא התכוון שהיא באמת תוריד את הבגדים ותתפשט, כי הוא  גם לא יכול לבדוק שהיא עושה את זה, אז מה הטעם? אבל דביר דווקא לא צחק. הוא ממש לא צחק. "נראה לך שעשינו את הדרך הזאת למצוא אותך סתם ככה?" עדיין עמדתי קפואה, ודביר התקרב אלי, ופחדתי שהוא ירביץ לי או משהו, כי אני לא עושה מה שהוא אומר. אבל הוא דווקא לא הרביץ, רק התקרב ונגע לי בציצים. זה לא היה כמו בכיתה, מגע חטוף כזה של צחוקים, עכשיו הוא ממש לחץ עליהם וקימט אותם בידיים שלו, ולא כמו בכיתה לא הצלחתי לברוח ולהתחמק ממנו, הרגל כאבה לי ולא יכולתי לזוז. אמרתי לו שיעזוב אותי וגיליתי שהקול שלי בקושי נשמע, ומה שרציתי לצעוק, נשמע כמו יללה של חיה פצועה. הוא איים שהוא באמת יעזוב ואני אשאר לבד ביער עם החיות שיש כאן, ואז דביר הוריד את המכנס שלו ככה, עד מתחת לברכיים וגם את התחתונים והזה שלו היה לי מול העיניים. הוא אמר לי לגעת בו ואני לא רציתי. "נו," הוא עמד מעליי גבוה ממני ואני על האדמה בלי יכולת לזוז. "היא רוצה להישאר כאן כל הלילה. היא לא מבינה איזה חיות יש כאן," הוא אמר לעמי.

"לא נכון, הם יחפשו אותי וימצאו אותי." אמרתי למרות שלא הייתי בטוחה אם זה נכון.

"אני אגיד למורה שראיתי אותך יורדת מהשביל ועוזבת את הכיתה במקום אחר והם בכלל לא יגיעו לכאן." דביר חייך חיוך מרושע וכשהרמתי את המבט, ישר מולי היה הזה שלו. הידיים שלי היו בכלל מלאות בעפר ובדם, אז הוא דחף את הכתפיים שלי עד ששכבתי על הגב צמודה לאדמה. ואז הוא נשכב עליי, כמו שעושים בסרטים, רק שבסרטים הם אוהבים וכאן שנאנו זה את זה. הוא זז מעליי והזה שלו התחכך לי בזה שלי כשרק הבגדים שעלי מפרידים בנינו והאבנים מתחתיי נתקעו בגב שלי וכמעט עשו לי בו חורים. עצמתי עיניים, כי מילא שהוא דבוק לי לגוף, אבל לא רציתי לראות את הפנים המחייכות שלו, ודווקא אז, בדיוק אז…

פרפרית הגיעה. "נו, מה את רוצה?" היא שאלה, מעפעפת בכנפיה מולי. יכולתי לראות בבירור שהיא ממש לא דומה לטינקר בל, למרות ששתיהן היו באורך אצבע וחצי. היה לה שֵֹער קצר, והיא לבשה שמלת משי קצרה בצבע אדום. לא הבנתי, לא האמנתי, לא קלטתי את הנס הזה שמתרחש לי לנגד העיניים, והכול נשכח ממני בבת אחת. "מהבוקר את קוראת לי, אז תגידי כבר מה את רוצה, קדימה. או שאני הולכת."

"לא," אמרתי.

"סתמי!" דרש דביר. פרפרית עדיין עמדה מעליי, כולה מוכנה לעוף ברגע שיתחשק לה, ולא נתנה לי הרבה זמן לעכל אותה. היא עפעפה בכנפיים שלה ופתאום כל הנאומים שהמצאתי לעצמי כשחיפשתי אותה, על איך אני משכנעת אותה לפזר עלי מאבקת הקסמים שלה, נשכחו. היא המשיכה לעפעף בכנפיים, עד שבסוף פלטתי את מבוקשי. "אבקת פיות?" היא צפצפה לעברי. "זו אבקה מאוד יקרה," אמרה בחשיבות עצמית רצינית. "אנחנו מפזרות אותה רק על ילדים מאוד מאוד אומללים." היא שוב הסתכלה עליי, ובחנה אותי הפעם לעומק. "את אומללה?" היא שאלה בסקרנות, ואני לא ידעתי מאיפה אני בכלל מתחילה לשכנע אותה שכן. אני הילדה שהכי ראויה לאבקה הזו. אבל לא הייתי צריכה לדבר יותר מדי, כי היא מייד המשיכה. "כן, כן, רואים מייד שאת ילדה אומללה." חיכיתי שהיא תשלוף בקבוקון קסום ותפזר עליי את תכנו ומתחתי את צווארי על מנת לאפשר לכל גופי לספוג מן האבקה. "אבל בדיוק נגמר לנו," ובדיוק שם, בקו של הצוואר שנמתח, הרגשתי את גרזן ההוצאה להורג נוחת ומבקע אותי לשתיים.

"לאאאאאאאאאא." צעקתי ופרצתי בבכי.

"אני אגיד לך מה נעשה," היא לא בדיוק הקשיבה לי, אלא המשיכה בשלה. "אני אנסה להשיג לך אבקת פיות ואת, בינתיים, תנסי להסתדר." גם אני לא הקשבתי לה, תפסתי אותה ועצרתי את העפעוף המעצבן, אחזתי אותה בכף ידי כמו בסרטים המצוירים, כשטום מצליח לתפוס את ג'רי בכף ידו. אני לא מתכוונת להניח לה עד שהיא תפזר עלי את האבקה. אבל כמו בטום וג'רי, פרפרית חמקה מכף ידי ותפסה מרחק בטוח, מניחה יד על חזה שאחזתי בכוח משתעלת ו…

נעלמת.

היא פשוט נעלמה לי, ככה פתאום.

פתחתי את העיניים כדי לחפש אותה טוב יותר, ומצאתי את עצמי נאבקת בעמי. הוא תפס לי את הידיים, שהיו צמודות לצוואר שלו, מהודקות, כאילו זו אני שמכאיבה לו ולא הוא זה שמפריע למפגש שלי עם הפיה.

"אני לא יכול ככה," התלונן עמי, "את יותר מדי מתפרעת." והיו עוד קולות כמו הקול של דביר, שצעק, "סתמי ת'פה." ולקח לי כמה שניות להבין שהקול הנוסף, של העצב העמוק הזה, נבע ממני. העיניים שלי היו רטובות לגמרי. עד שפגשתי את הפיה שלי, עד שהיא באה אלי, היא נעלמה, בטח הם הפחידו אותה עד מוות. גם כן פיה פחדנית, אפילו אבקת קסמים אין לה. מי צריך אותה בכלל?

"אני משאיר אותך פה אם את לא סותמת," דביר איים ואני נלחצתי. אבל לא סתמתי, רק בכיתי בשקט. אני לא יודעת איך הם עשו את זה כואב כל כך ולמה. מה עשיתי להם?

ואז עמי קם ואמר "גמרתי," ודביר משך בכתפיים ואמר "בסדר," ואני הייתי רטובה עכשיו גם למעלה וגם למטה. דביר הושיט לי את היד שלו ועזר לי לקום ועמי מהצד השני ודביר הזהיר שאני לא יעיז לספר על מה שקרה כאן, כי הוא ינקום בי ובכלל לא היה לי ספק שהוא רציני. צמודה לשניהם בעל כורחי, טיפסתי חזרה אל השביל ואל המקום שבו הכיתה עצרה כשהמורה גילתה שחסרים לה שלושה תלמידים.

אחרי שהחובש בדק את הרגל ואמר שזה בסך הכול נקע, המורות חקרו מה קרה ולמה ירדתי מהשביל, אבל אני רק בכיתי. למעשה, מהרגע שהבנים עזבו אותי בכיתי. גם כשהמורה ניסתה לדבר אתי וגם כשאמא באה לקחת אותי וחיבקה אותי. לא הפסקתי לבכות גם כל הדרך הביתה. אמא כבר התעצבנה ואמרה לי ש"די, הנה, הגענו הביתה, הכול בסדר. לא צריך לעשות מהומה מכל דבר, העיקר שמצאו אותי ואני בריאה ושלמה". אבל גם בחדר שלי המשכתי לבכות. מבין הדמעות, שמעתי את אמא מדברת עם אבא ואומרת לו שנפצעתי בטיול ואני קצת בהלם. היא גם אמרה לו שאני בוכה, ושהוא יכול לבוא מחר אם הוא רוצה. את אבא לא שמעתי, אז לא ידעתי אם הוא הציע או שהיא נידבה אותו לביקור. בכל מקרה, בסוף, לא הייתה טריקת טלפון.

אבל לא הייתי בסדר. הייתי חולה, וכל הלילה חלמתי שאני פוגשת את הפיה שלי ויש לה אבקת פיות שהיא מפזרת עליי. שוב ושוב חלמתי את התנועה הזאת שבה היא פורשת לעברי את היד והאבקה מתפזרת לי על הפנים, חודרת לעור, נתחבת לתוך הנקבוביות הזעירות וממלאת אותי אושר. אמא הייתה ליד המיטה שלי, ודאגה לי מאוד יש לי חום, היא אמרה והניחה רטיות לחות על המצח שלי והחזיקה לי את היד. "חיה, הו, חיה," היא נאנחה בלי להוסיף עוד משהו ואני שוב נזלתי דמעות. היא רכנה לעברי, ושאלה אם אני בסדר, אם אני רוצה לשתות, אם אני רוצה לאכול. היא נתנה לי שוקולד ואני בלעתי אותו. היא מזגה לי קולה ואני שתיתי אותה בשקיקה. היא איבדה את הסבלנות, כי למרות שהיא האביסה אותי בכל מה שאני אוהבת, המשכתי לבכות. לדעתה, זה היה יותר מדי בכי בשביל זה שבסך הכול נפלתי וחטפתי כמה מכות יבשות. "די לבכות כל היום, את ילדה גדולה!" בסוף היא התעצבנה וצעקה עליי שאני מגזימה ושוב עברתי לבכות בשקט, כמו שלמדתי ביער ההוא, ליד העץ עם השורשים החשופים.

לא הלכתי לבית ספר, כי הייתי חולה ואחר-כך לא הלכתי כי לא הייתי מסוגלת. כל יום המצאתי תירוץ אחר, הסברתי לאמא שכואב לי, והמצאתי סוגים חדשים של כאב. אחרי שבוע, כמה בנות מהכיתה באו. לא כל כך רציתי שהן יראו אותי נפוחה כמו פילה בהריון, הן קצת צחקו עליי, אבל לא הרבה. הן כן סיפרו לי שהבנים קיבלו ציון לשבח על כך שהם מצאו אותי ודאגו להחזיר אותי למסלול.

אבא בכלל לא בא לבקר אותי. בכל יום היה לו תירוץ אחר שהיה ממש חשוב לו, אז הוא דחה למחרת, רק כדי למצוא תירוץ חדש. אמא כעסה עליו מאוד. היא לא מבינה איך הוא יכול להמשיך בחיים ובעסקים כרגיל, ולהפיל הכול עליה. שוב פעם היא צעקה עליו בטלפון, שגם לה יש חיים והיא צריכה לנשום. "מה הקשר שזו אחריות שלה?" שמעתי אותה מהחדר שלי ודמיינתי אותה מסתובבת בסלון מצד לצד. "היא הייתה כל כך מבוהלת… זה לא שום דבר… היא לא מפסיקה לבכות מאז שהיא חזרה… לא נכון!" בטח זה השלב שבו אבא אומר שאני תמיד בוכה מכל שטות והיא מתעצבנת עליו.

אבא שלי, איך להגיד בעדינות, לא כל כך מרוצה מזה שאני הבת שלו. כי אני שמנה ובוכה הרבה וכי… אני לא יודעת, תמיד יוצא שאני מאכזבת אותו. הוא אף פעם לא מוכן לשמוע על זה שגם הוא מאכזב אותי ואני גם לא כל כך אומרת לו את זה, בעיקר אמא אומרת לו ואז השיחה בניהם מסתיימת בטריקת טלפון. גם כשאנחנו נפגשים, תמיד הוא מנסה לתקן אותי. זה כבר לא עיצבן אותי, זה רק שאני כבר לא כל כך אוהבת להיפגש איתו, אז אנחנו נפגשים רק כשאמא מכריחה אותנו להיפגש פעם בשבוע-שבועיים. הסתגרתי בחדר שלי וחשבתי רק על המפגש שהיה לי עם הפיה שלי ואיך אני עושה שיהיה עוד מפגש. היא אמרה לי להסתדר בלעדיה. הלוואי שהיא הייתה באה. הלוואי. אבל היא לא באה.

חזרתי ללימודים אחרי שבועיים, כי לאמא נמאס מזה שאני בבית ולי כבר נגמרו כל התירוצים למה אני חייבת להישאר בבית. לא רציתי להגיע לכיתה, לא רציתי בכלל. לקחתי את התיק וחשבתי ללכת למקום אחר, אבל פחדתי שהמורה תתקשר לאמא ותספר לה שלא הייתי. "המורה שלך הבטיחה שלא יכעסו עלייך בגלל מה שהיה בטיול." הבטיחה לי אמא כשהודיעה לי שמחר אני הולכת לבית ספר. היא לא באמת צדקה, כי הילדים כן כעסו עליי. לא רק שבגללי הטיול נגמר להם באמצע, אחר-כך גם הרצו להם מלא שזה לא בסדר לעזוב את השביל ושזה מסוכן למרות שהם דווקא כן שמרו על הכללים ונשמעו להוראות. מהבנות שביקרו אצלי הבנתי שהמחנכת והמנהלת נזפו בהם בגלל היחס שלהם אליי, מה שכמובן לא שיפר אותו כשחזרתי. גם אותי המנהלת הזמינה אאליה לשיחה כדי לנזוף בי על כך שסטיתי מן המסלול. "אם דביר ועמי לא היו מוצאים אותך בזמן," היא אמרה, "זה היה יכול להיגמר באסון הרבה יותר כבד."

אבל לא היה אכפת לי מכל זה, אם נגיד, דביר היה נעלם באופן מפתיע מהכיתה. הוא לא נעלם, להפך, הוא הבטיח לי שאם אני אבוא איתו, אחרי הלימודים, הוא ידאג שיהיו לי חברים בכיתה. ככה, פשוט. הוא עמד מולי בכניסה לכיתה ואמר לי את זה. זה היה צריך להיות רגע משמח, שהוא הבין מה הוא עשה. שהוא רוצה לתקן ולעזור לי. אבל ממש שנאתי אותו, וממש לא היה אכפת לי שלא יהיו לי חברים, רק לא ללכת איתו לשומקום.

בדרך הביתה, דביר ועמי ישבו על חומה נמוכה בכניסה לאחד המבנים. "ממותה," הוא קרא לי ואני ניסיתי להתעלם, כמו שתמיד אומרים לי לעשות ולעשות את עצמי שלא ראיתי ולא שמעתי. "ממותה," הטון של דביר היה עכשיו תוקפני, אז הגברתי את קצב צעדיי, ובכל זאת מצאתי אותו לידי. "תעצרי כשאני קורא לך, ואל תעשי ת'צמך מתעלמת." הוא אחז לי ביד ואני לא ידעתי להשתחרר ממנה, "באתי איתך בטוב, אז מה את משחקת אותה?" ואז הוא התקרב לי לאוזן ולחש, "או שאני אספר לכולם איך נתת לנו לזיין אותך ביער." בלעתי רוק ונעצרתי. "לספר?" הוא שאל ואני נדתי בראשי לשלילה.

"לא! בבקשה לא."

"אז יאללה, בואי."

הלכתי איתו ועמי מיהר להצטרף אלינו. הלכתי בעקבות הנעליים של דביר עד שהגענו לשכונה שלא הכרתי, הוא לקח אותי לחצר גרוטאות שכבר היו שם ארבעה בנים שבכלל לא הכרתי, הם לא היו מהכיתה ואני גם לא חושבת שמהבית ספר שלי. "זאת?" שאל אחד מהם, קצת בזלזול, ודביר הנהן. הם עישנו למרות שהיו עדיין ילדים וגם דביר ועמי לקחו סיגריה והציעו לי. סירבתי. מה פתאום שאני יעשן? ישבתי איתם ובמשך כמה דקות הם בכלל לא התייחסו אליי, רק דיברו בניהם ואני קצת נרגעתי. ואז, פתאום, אחד מהם איים ואמר שאם אני לא אתפשט הוא ישתין עליי. לא האמנתי לו, אבל בכל זאת הורדתי את החולצה ואחר-כך את החזייה ונתתי להם להסתכל. הם צחקו ועמי גם נגע ואני לא יכולתי לברוח כי הם היו יותר הרבה ממני וגם יותר חזקים ובעיקר כי ידעתי שדביר לא יהסס לנקום בי ולספר לכולם מה היה ביער, אם אני אקום ואלך עכשיו. כשהם סיימו להסתכל, זה שאיים פתח את הריץ'-רץ' של המכנסיים, הוציא את הבולבול שלו ואני הרגשתי את הזרזיף נוטף ממנו אליי. "סליחה, לא הצלחתי להתאפק." הוא אמר בלי להתנצל בכלל, ושאר הבנים צחקו נתנו כיפים אחד לשני ועזבו אותי כמו כלבה מסריחה מפחד ומאימה.

חזרתי הביתה וישר נכנסתי למקלחת, שאמא לא תריח אותי. ניסיתי לסלק את הריח, אבל הסירחון לא עזב אותי. אז חיכיתי מתחת לברז. הכנרת שמתייבשת לא עניינה אותי ואפילו נינט, שאני מעריצה אותה, שביקשה שלא נבזבז מים, לא עניינה אותי. הריח חייב לעבור. המים החמים נגמרו, והמשכתי לחכות למרות שהמים היו קרים וכבר קפאתי. בסוף אמא דפקה על הדלת ושאלה מה קורה לי. היא כבר חזרה. כמה זמן ישבתי שם מתחת למים?

יצאתי מהמקלחת עדיין מסריחה, אבל אמא לא הריחה כלום. תמונות של פיות היו תלויות בחדר שלי על כל הקירות וכשנכנסתי לחדר, ניגשתי ותלשתי אותן מהקירות. לא הסתפקתי רק בלתלוש אותן, גם קרעתי אותן לגזרים. טמטום של ילדה. איך בכלל יכולתי להאמין שהפיות יעזרו לי? כיסחתי את התמונות  לגזרי-גזרים.

"וואו, מישהי פה עצבנית." הקול היה מוכר ומייד סובבתי את הראש מנסה להבין מאיפה הוא בא. "אבל למה לקרוע לגזרים? מה הן עשו לך?" היא שאלה ועכשיו, כשמיקדתי את המבט, ראיתי אותה. היא הייתה שונה הפעם. היא לא עפעפה בכנפיים שלה והייתה מאוד יציבה. הקול הצפצפני שלה השתנה והפך פתאום עמוק ומרגיע. "יום קשה," אמרה ואני הנהנתי.

"את אמיתית?" לא הייתי מוכנה לוותר לה הפעם. ניסיתי לתפוס אותה, ולמשש, אבל גם היא למדה מהניסיון והצליחה להתחמק. "אולי אני מדמיינת אותך?" שאלתי.

"את לא. אני אמיתית יותר מכל דבר אחר בחיים שלך. יותר מהבנים ההם שאת בוכה בגללם ימים שלמים," אמרה. היא יודעת על הבנים. היא חייבת להיות אמיתית.

"אז למה לא באת קודם?"

"את יודעת, יש כל כך הרבה אחרים שירצו להיות חברים שלך," היא התעלמה מהשאלה שלי והמשיכה ואני גיחכתי, כי אני יודעת שבאופן עובדתי ומוכח אף אחד בעולם לא רוצה להיות חבר שלי. "תשכבי על המיטה," היא אמרה וכיסתה אותי בשמיכה שלי. "ככה, יפה. עכשיו תעצמי את העיניים," היא הדריכה אותי. "מה את רואה?"

"חושך."

"תתאמצי."

"יש מן הבהובים אדומים כאלה," התאמצתי.

"יופי. עכשיו תלכי לכיוון האור האדום," היא כיוונה אותי. הלכתי לאן שהיא הדריכה אותי, מגששת את דרכי באפלה, האור האדום הלך והתעצם ועכשיו הוא התערבב גם עם לבן ואז נוספו עוד צבעים ועוד וכל צבע התפצל לגוונים שונים ומצאתי את עצמי בלב הקשת בענן. הצבעים עטפו אותי בחמימות נעימה ופרפרית הייתה לצדי עם החיוך הנצחי שלה.

"ברוכה הבאה לעולם האמיתי."

במשך שעה ארוכה טיילתי על גבי הקשת בענן, נהנית מהשקט חסר בני האדם שהיה בו. ואז נבהלתי שאולי גם כאן יהיו אנשים שינסו לפגוע בי.

"רק מי שאת מזמינה יכול לבוא לכאן," הרגיעה אותי. שמחתי. לא רציתי שאף אחד מן האנשים שאני מכירה יבוא לעולם החדש שלי. אפילו לא אמא.

"אל תעזבי אותי," ביקשתי ממנה.

"אני איתך," הבטיחה.

רצתי על גבי הקשת, קפצתי אל חיקו של הענן, רקדתי ושרתי ובאופן כללי, התחלתי להבין איפה אני נמצאת. אבל אז דלת החדר שלי נפתחה ובבת אחת נחתי חזרה בעולם הישן.

"חיה," קראה אמא. "את לא שומעת אותי? אני קוראת לך כבר שעה." התרוממתי במהירות מהמיטה, והתנצלתי שלא שמעתי אותה. ערכתי את השולחן לארוחת ערב, בזמן שהיא סיפרה לי על השיחה שלה עם אבא. הוא היה אמור לקחת אותי מחר לארוחת ערב וסרט אבל הוא לא יוכל, כי יש פגישה בגן של הבן שלו.

"הוא אמר מתי ניפגש?" שאלתי ותקעתי את המזלג בחביתה בחוסר תיאבון.

"נו, באמת, את לא מכירה אותו?" אמא התעצבנה על השאלה שלי ודי בצדק. הרי אבא באמת לא יודע לתאם שום דבר.

בלילה פרפרית נעלמה לי, קראתי לה אבל היא לא באה. ניסיתי שוב פעם ללכת אל הקשת כמו קודם, לפני שאמא הפריעה לי, אבל היה רק חושך.

אוף! ידעתי שאסור לסמוך עליה.

בבוקר, כשהגעתי לבית ספר וראיתי את הבנים, שוב חשתי בסירחון הנודף ממני. ניסיתי להתעלם מהם והם לא הסכימו להתעלם ממני בחזרה. גם הפעם דביר לקח אותי אחרי הלימודים לחצר ההיא, שבה הוא והחברים שלו ישבו ועישנו סיגריות של גדולים.  רעדתי בכל בגוף.

"בואי," שמעתי את הקול של פרפרית. היא משכה אותי ביד אל תוך הקשת בענן. מרחוק רחוק ראיתי ילדה אחת, שמנה, על הברכיים, מחזיקה זין בפה. "אל תסתכלי, זה לא לגילך," פרפרית הסיטה את מבטי לעבר הקשת שעליה צעדנו. "את לא רוצה חברים?" היא שאלה. רציתי להגיד שלא. לא אם ככה זה חברים, כמו הדביר ועמי האלה. פרפית חייכה אלי ממתיקה סוד, יודעת עד כמה אני משתוקקת לחברים שישחקו אתי ולא ויתרה. "מי היית רוצה שיהיו החברים שלך?" שאלה.

"פיות," עניתי במהירות. היא ביקשה ממני לקחת גוש מתוך הקשת, ולצור ממנו פיה. עשיתי כדבריה. החומר ממנו עשוי הקשת, היה צמרירי ורך, וברגע שלקחתי אותו לידיים שלי יכולתי לעצב אותו כרצוני. הפיה הראשונה יצאה קצת עקומה. "עכשיו תנשפי עליה." משהו תקע את הגרון שלי, ובכל זאת נשפתי חזק. לנגד עיניי, הגוש הורוד התעורר לחיים. הפיה הורודה פקחה את העיניים קפצה ממקומה והודתה לי על כך שבראתי אותה. היא אמרה לי שמכיוון שכך, היא תהיה החברה הכי טובה שלי. אחר-כך, לקחתי גוש נוסף הפעם מהצבע הירוק ושוב צרתי ממנו פיה, נשפתי, כבר בלי להרגיש את מה שהיה תקוע. ואז ניסיתי לערבב בין הצבעים ולקחתי צהוב וסגול ויצרתי עוד פיה ועוד אחת, וכל הזמן המקום שבו ננגסה הקשת התמלא מחדש. יצרתי הרבה מאוד פיות עד שחששתי שלא יהיה עוד מקום ובעיקר פחדתי שהן יתחברו זו עם זו ויותירו אותי לבד. אבל זה לא קרה הן שיחקו איתי כל אותו אחר צהריים.

נחתי בחזרה לחצר הגרוטאות כשכבר היה חושך. הייתי לבדי, מלוכלכת נורא, ופחדתי שאמא כבר חזרה מהעבודה. מזל שאבא ביטל את הפגישה שלנו. רצתי הביתה, ונכנסתי אל המקלחת רגע לפני שאמא נכנסה הביתה. כשיצאתי מהמקלחת, שיחקתי אותה כאילו שהכול בסדר ולא קרה לי הדבר הכי מופלא בעולם. היא הרי לא תאמין שיש עולם אחר והיא עוד מסוגלת להגיד לי לא לבקר בו יותר.

אבל אני ביקרתי. שוב ושוב ושוב. הפיות היו מקסימות אבל אחרי זמן מה הן התחילו לשעמם. הן דיברו המון על בגדים, אז פרפרית הציעה לי להמציא דמויות חדשות, אני כבר יודעת איך. מהענן האפור, צרתי כלב, כמו שאמא אף פעם לא מרשה לי לגדל והוא הולך אתי לכל מקום. יצרתי גם סוס, שאוכל לרכב על גבו לאורכה של הקשת ובחזרה ולראות את העולם במבט על. בסוף, נוצרו גם הלֶדְפּוֹלִיקִים. לא תכננתי אותם ככה, אבל הם נראו כמו גמדים, למרות שהם בעצם לא היו גמדים ודיברו רק בשירה. כל דבר שיש להם להגיד הם שרים ובגלל שהם שרים נורא קשה להבין מה הם מנסים להגיד. הם מצחיקים אותי נורא והם לא נעלבים כשאני צוחקת, כי הם יודעים שאני צוחקת איתם לא מהם.

העולם שלי התמלא וגדש עד גדותיו. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי שטוב לי, שאני אהובה, ממש נערצת. בכל מקום בתחומי הממלכה שלי,  רוצים להיות חברים שלי. ואני המלכה. אני השליטה הכול יכולה של העולם הזה. רק מה שאני אומרת נחשב ואם מישהו לא עושה מה שאני רוצה או מציק לי, בנשיפה אחת אני יכולה להעיף אותו אל הלא-כלום. ממקומי הבטוח שבמרומי הקשת בענן, יכולתי להביט אל העולם שלמטה, מביטה-לא-מביטה, שומעת-לא-שומעת, יודעת-לא- יודעת.

"משהו קרה לה בזמן האחרון." זו הייתה המחנכת שלי והיא דיברה עליי. ישבנו בחדר של המנהלת, עם אמא והמחנכת וגם אבא היה בפגישה הזאת. מה הוא עושה פה? "זה נראה כאילו שהיא חיה בעולם משלה," אמרה המחנכת.

"חיה," מישהו קרא לי. לא הכרתי אותו ממקודם. הוא שאל את הילדה השמנה הזאת שהיכרתי פעם המון שאלות, ורציתי לעזור לה ולענות במקומה. היא רזתה, אבל עדיין הייתה לבושה נורא, ובכלל, מישהו צריך ללמד אותה משהו על הגיינה, היא מסריחה משהו פחד. חשבתי לנהל בשבילה את השיחה, להסביר להם שהכול בסדר, זו רק תקופה כזאת, אבל הם חזרו לדבר בינם לבין עצמם.

"אני רוצה לקחת אותה אתי קצת," אמר אבא כשיצאנו מהחדר של המנהלת.

"אולי באמת הגיע הזמן שתיקח אותה קצת, שתהיה איתה, היא גם הבת שלך, זוכר?" הטון של אמא היה עוקצני, למרות שהיא לא צעקה. אבא עיקם את הפנים ואמר לי "בואי". נשרכתי לאיזו מסעדה שפעם מאוד אהבתי. "מה את רוצה להזמין?" שאל. לא הייתי רעבה, כי אכלתי קודם שבר ענן בטעם דבש. אבא פער עיניים לרווחה כשאמרתי שאין לי תיאבון. "את בטוחה?" שאל. הנהנתי. "שאני אזמין לך גלידה?" משכתי בכתפיים, אם הוא מתעקש. "אמא אומרת שאת לא במצב רוח טוב. שאת כל היום נעולה בחדר שלך, ושאת לא מקשיבה לה, וגם בבית ספר אומרים את זה."

הסתכלתי בשמנה ההיא, שהיתה עכשיו רזה, מתפתלת מול המבטים שלו. הייתי יכולה לענות לו מלא דברים, אם הייתי במקומה. הייתי יכולה להגיד לו שאני בכלל לא צריכה אותו ושכמו שלו יש משפחה חדשה, גם לי יש והיא הרבה יותר חשובה לי ממנו. הייתי יכולה להגיד לו שאני בכלל כבר לא אוהבת אותו. ואפילו אני לא שונאת אותו. אבל השמנה ההיא רק התפתלה מעבר לשולחן ותקעה את הראש שלה בתוך הגלידה. אז עזבתי אותם וחזרתי לעיסוקים שלי שהם הרבה יותר מעניינים.

על גדת הקשת, במקום שבו נשפך הנהר הצהוב אל החורשה הסגולה, יש מעין מדף עשוי צמר גפן. זה המקום הטוב ביותר בעולם, כי ממנו אפשר לראות הכול. לדפוליקים משוטטים ומחפשים קורבן למשחק, פיות משתעשעות בלדפוליקים ובני אדם שמתעלמים מהעולם הזה, שנמצא כל כך קרוב עד שאפשר כמעט לגעת בו. אני יושבת עם קמפושון הטפשון, וכבר שעה הוא מנסה להגיד משהו, אבל כיוון שהלדפוליקים לא יודעים לדבר והם רק שרים, כל פעם שהוא פותח את הפה אני מתפקעת מצחוק. אי-שם מישהו חוטב עצים ודפיקותיו מוציאות אותי מהריכוז.

"חיה," אמא נכנסת לחדר ואני מבינה שהרעשים היו הדפיקות שלה על הדלת. "חיה." היא מתקרבת, ואני מאבדת ריכוז כך שקמפושון יכול סוף סוף להגיד מה שרצה בלי שאני אצחק, ומתברר שהוא רוצה שאשיר איתו דואט. העיניים של אמא אדומות והפה שלה רועד, אבל קמפושון שר ואני לא מצליחה לשמוע אותה. אני מרגישה את היד שלה נוגעת בי, המגע שלה קר ומתכתי וזה השם שלי שהיא אומרת. ידי מונחת בכפה, והיא מלטפת אותה, למרות שהיא לא זזה, כמו בול עץ כבד בתוך ידה.

"תדברי איתי." הקול שלה נשבר, ומשהו שהיה רדום בי התעורר, לשמע הקול הזה, הרועד הזה, קול אהוב שנמצא במצוקה. העניין שלי בקמפושון התחלף ועבר אל האשה בחולצת הטריקו הסגולה, שישבה על כסא שחור מסתובב ונעה בו בחוסר נוחות. "בבקשה," הקול המחוספס שלה שהיה כל כך שונה מקולם הנעים של הלדפוליקים שבחברתם שהיתי רוב שעות היום, חדר מבעד לסדק שעוד נותר פתוח בין העולם שלי לשלה. כמעט עניתי, אבל פתאום, כמו תמיד ברגעים הבלתי צפויים, פרפרית הופיעה לנגד עיניי, מעפעפת בכנפיה במהירות. "שלא תעיזי לענות לה," היא אמרה.

ידי כבר הייתה בכפה של אמא והיא ליטפה אותה ברכות ממשית, וחשתי צביטה עזה של געגועים שהתעוררו בי. היא אהבה אותי מאוד פעם. "אני מנסה לדבר אלייך, אבל את לא אתי." אולי היא עדיין אוהבת. רציתי לענות לה שלא נעלמתי. אני כאן. אני תמיד כאן. אבל לחייה של פרפרית הסמיקו מזעם. ניסיתי להבין למה, זו אמא שלי, היא מהטובים. "היא לא. היא רוצה שתהיי אומללה. שאני אזכיר לך מה היה לפני שנכנסתי לך לחיים? שאני אזכיר לך כמה אומללה היית?" האמת שפרפרית הטיחה בי הייתה אכזרית. "אם את תעני לה עכשיו, אני עוזבת אותך ואהרוס לך את העולם, ככה שלא יישאר ממנו זכר." אמא ליטפה את כף ידי ואני כל כך רציתי להתכרבל בה. להרגיש אותה. את הממשות הפיזית הזאת שפעם כל כך אהבתי להתרפק עליה.

"תבחרי," דרשה פרפרית. לא בעיניים. אסור לי להסתכל לה בעיניים. פרפרית עמדה שם יציבה והקפידה שלא אסיר את העיניים ממנה. שלא אראה דבר מלבדה. אסור לי להסתכל לה בעיניים. קמפושון הצטרף אליה וחיבק אותי ובעקבותיו פיות נוספות הצטרפו והקיפו אותי. "אל תלכי," הן התחננו, "אל תתני לה להרוס לנו את העולם." ידיים נשלחו אליי, מבקשות אותי להצטרף אליהן למשחק. לא בעיניים. לאט לאט עלה חיוך על שפתיה של פרפרית, הסדק נסגר כמו ריץ'-רץ', ופניה של אמי הטשטשו עד שנעלמה כליל. מן העבר השני קול הבכי שלה הלך ונמוג, נמס באפלה של שם. עצמתי את העיניים ובלי מילים נפרדתי ממנה.

אני נשארת כאן. בעולם של הקשת בענן.

כתיבת תגובה