מה שנצרב | פרק ראשון

"יש לך רכבת בגרביון." זאת היתה שמרית בעלת עיני הנץ שרואה הכול, חוץ מהמציאות של החור האמיתי שלא נמצא בגרביון אלא בחשבון הבנק שכבר כמה חודשים הלך ונעלם, אחרי שזרקתי את יקי לעזאזל. רק אחרי שיקי הודיע לי שלאור ההתנהגות המבישה שלי הוא יוצא מהחוזה שלנו הבנתי את מלוא המשמעות של החוזה ואת העובדה שבלעדיו, אין לי שום מקור הכנסה. אז חילטרתי סבבה, להיות מלצרית בגיל 30 זה ממש לא קול, אבל זה גם לא נתן לי כלום חוץ משכר דירה, ועוד קצת כסף לסיגריות, קצת וודקה זולה לשבת ולחם שיהיה מה לאכול. אז גרביון.

"הבאת לי?" שאלתי אותה.

"כן." היא הוציאה מהתיק שלה חבילה אחת של קלונקס ואחת של ואבן. "תתחילי עם חצי כדור ותראי  איך זה משפיע עלייך."

"תודה." אמרתי.

"בשביל מה יש חברות?" חיבקה אותי. לקחתי את הכדורים ומיהרתי לדחוף אותם לארנק שלי ולא יכולתי לתהות בשביל מה באמת יש חברות? מרחוק ראיתי את יקי. הוא חתיכת בן זונה ואני שונאת לעבוד איתו, אבל הוא לפחות עשה עבודה. אז קצת נגיעות פה ושם, אפשר לחשוב שלא מיליון ידיים כבר שמו את היד שלהם על החזה או על הישבן שלי. אבל לפחות מכרתי, הכירו אותי, ידעו מי אני. ולמרות שהדבר האחרון שהיה לי כוח עכשיו זה לצאת למסיבת חנוכריסמס של סמדר אפשטיין, המאמא של האומנים שבמסיבות הפרטיות שלה למוזמנים בלבד יכולים אומנים רעבים לאמץ לעצמם פטרונים עשירים, זאת הייתה הדרך היחידה לנסות להתחנף ליקי. שמרית מאוד לחצה. "יקי בן אדם טוב. אם תבקשי סליחה, הוא בטוח יסלח לך. את אחת הטובות שהוא מייצג."

ולמרות שלא הסכמתי איתה גם לא חשבתי שיש לי מה להפסיד חוץ מלנסות. בפעם האחרונה שנפגשנו, כלומר נפרדנו, צרחתי עליו באמצע הרחוב שלא יגע בי ושהוא סוטה ואם אני אשמע שהוא נוגע עוד פעם באיזה מישהי אני אהרוס לו את הקריירה. הוא גם צעק עליי בחזרה, לא עליי, אלא לכל האנשים שעמדו והקשיבו, שלא  ישימו לב ואני סתם מטורפת ובדיוק השתחררתי מבית חולים פסיכיאטרי ועוד לא התאזנתי, ולאף אחד לא היה אכפת שהוא שקרן. אני חושבת שבאמת נראיתי קצת פסיכית.

אבל פאק, אני צריכה אותו עכשיו.

כל הערב יקי שיחק אותה קשה להשגה וברגע האמת כשקצת התקרבתי אליו, לא הצלחתי להשפיל את עצמי ולגשת.

בחור מתוק, עם שיער שחור ופנים בהירות משורטטות בקווים עדינים, הזכיר לי שפעם למדנו ביחד. זכרתי אותו. הוא היה כל כך מבוהל מהצל של עצמו, שהחבר'ה תמיד היו צוחקים עליו שהוא עוד רגע ישתין במכנסיים. עכשיו הוא מציג בניו יורק, ניסה להרשים אותי, ואני לא הייתי במצב רוח להיות מורשמת. "יש לך סיגריה?" עצרתי אותו. את הסיגריה האחרונה עישנתי עוד לפני שבכלל יצאתי מהבית.

הוא השפיל מבט, לא, אין לו סיגריה, אבל יש לו דברים אחרים ועוד מעט אם אני רוצה הם הולכים לבית של חבר ולא, זה ממש לא עניין אותי דברים אחרים שיקרו עוד מעט. שמרית היתה מרוחה על איזה ספונסר וונאבי ומאחוריה נצנצו האורות על עץ חג מולד מקושט בנורות צבעוניות וזוהרות. "זה כל כך קוסמופוליטי ויפה לראות את הסופגניות ליד העץ, את לא חושבת?" אמרה לי סמדר קודם, כשעצרתי להגיד לה שלום.

יקי בצד השני של החדר לבש את המעיל שלו. לרגע הוא תפס אותי במבט שלו, וחייך לעברי חיוך חציו מזמין חציו לועג. ומה אם אני טועה בפרשנות? אם אני לא מדברת עכשיו עם יקי, אם אני לא מתרפסת עכשיו וזוחלת על ארבע… הכדורים חיכו לי בארנק. אם לא… הילד לידי המשיך לספר על הביקור בניו יורק ועל כתבה שעשו עליו, כפולה שלמה. עזבתי אותו, והלכתי לכיוון של יקי, הוא סימן לי בראש לבוא איתו. התקרבתי אליו ויצאנו מהדירה של סמדר .

"אז מה," הוא שאל בלי להסתכל עליי. "יש לך משהו להגיד לי?"

"אני מצטערת. לא הייתי צריכה להגיב ככה. אתה עשית בשבילי המון." אמרתי וכל מה שרציתי היה להקיא מהגועל שלי על עצמי.

"זה הכול? רק מצטערת?"

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי.

"לא דיברת עם אבא'לה שלך שיעזור לך קצת?" שאל בזלזול. "קראתי השבוע בגלובס שהוא בין עשרת שיאני השכר בקרב הרופאים," אמר.

"יש מצב." הסכמתי איתו. "לא ממש עקבתי אחרי גלובס בחודש האחרון."

"היה יכול לעזור קצת, לא?" ראיתי את החיוך המרושע על השפתיים שלו.  בהתחלה, כשהתחלתי לעבוד איתו, שיתפתי אותו בהתנגדות של ההורים שלי למה שאני עושה. אחרי תערוכה כל כך מוצלחת שהם לא הגיעו, בכיתי והוא היה שם להרגיע, כמו האבא הטוב שהובטח לי. עכשיו הוא השתמש בידע שלו נגדי. הוא ידע שאני לעולם לא אפנה להורים שלי להציג בפניהם את כישלונותיי. היגענו אל הרכב שלו, הוא נכנס אליו, התיישב, הזיז את המושב לאחור, וסימן לי שאני מוזמנת. בלעתי את הרוק, ירדתי על ארבע ופתחתי את הריץ' רץ' של המכנסיים והורדתי לו את התחתונים. הוא הרים קצת את הישבן שלו כדי לעזור לי. הכנסתי את הזין שלו לפה ומצצתי חזק, עד הסוף, כמו שהוא אוהב. הוא דחף לי את הראש קדימה, מושך לי בשיער, חונק אותי. "תבלעי, כלבה," אמר וגמר לי בתוך הפה. הוא הסדיר את הנשימה, ואז פתח את דלת הרכב שלו מסמן לי לרדת. "אני אחשוב אם בא לי לעבוד איתך שוב פעם." אמר. הוא הרים את התחתונים והמכנסיים שלו וכשראה שאני לא יוצאת לבד, פשוט בעט אותי אל מחוץ לרכב.

בחוץ חזר לרדת גשם. התרסקתי על המדרכה, מכווצת כולי. הידקתי את הבארט לראשי, אבל זה לא  עזר ולא עשה לי יותר חם או נעים. מיששתי את הארנק שלי. הכדורים עדיין היו שם.

 

היגעתי הביתה והקאתי את נשמתי. היה לי מגעיל, והיה לי רע ושנאתי את העולם, ושנאתי את עצמי ושנאתי את כל מה ומי שאני מכירה. המחשבה להתקשר לאבא נראתה לי מופרכת מהיסוד, להתקשר לגלעד היה בלתי אפשרי. הכדורים היו בארנק שלי וידעתי שזה הדבר הכי הגיוני לעשות. הסתכלתי על הדירה. הדירה שגם בימים כתיקונם היא מוזנחת ומכוערת, במצב שלי בחודשים האחרונים, לא היתה סתם מבולגנת, היא היתה מגעילה. מפתיע שהשכנים לא התקשרו לזק"א לבדוק שאין כאן גופה נרקבת. מצד שני, זאת תל אביב, למי אכפת? המחשבה על החברה מזק"א שיבואו לבדוק למה יש ריח גוויה מהבית, ויצטרכו לפלס  דרך בכל הבלאגן שלי גרמה לי לשינוי קל בתכניות. עשיתי מרתון סדר. ניקיתי וזרקתי והפכתי. רק כשהבית היה שוב נקי ומאורגן, מתוקתק כאילו מעולם לא הייתי בדיכאון, כאילו לא עברה חצי שנה שמים לא נגעו ברצפה, כאילו הרגע יצאה מפה העוזרת, רק אז העזתי להוציא את הכדורים מהארנק. היד שלי רעדה כשהוצאתי אותם מהואקום הכסוף. זה יספיק? לא רציתי ניסיון. אצלי אין  ניסיונות. אני רוצה להצליח. ניסיון לא ייתן לי כלום.

כשהחברה של זק"א יגיעו, או שזה יהיה כבר בבית חולים, הם ירצו להודיע למישהו, והמישהו הזה הוא בדרך כלל אמא. המחשבה על כך שאמא תהיה הראשונה לקבל את ההודעה וגרוע מזה, תהיה זאת שתספר לגלעד הפכה לי קצת את הבטן. זה משהו אחד לא לדבר איתו, זה משהו אחר להחליט שאני לא רוצה לחיות יותר ומשהו אחר לגמרי לתת לאמא לספר לגלעד. לקחתי את הטלפון שלי וחשבתי איך אני מוודאת שגלעד יקבל את השיחה ראשון? לפי סדר השמות הפרטיים, אמא היא הרביעית, החלטתי לקבץ את כולם תחת לויטן ואז שם פרטי. ככה לויטן גלעד יהיה הראשון.

הטלפון רטט לי ביד ועל המסך הופיע לויטן שובל. התבלבלתי. מה לשובל ולי? מה קרה שנפלו השמיים והוא מתקשר אליי? איזו רעידת אדמה התרחשה ואף אחד לא סיפר לי עליה? איזה גל צונאמי עלה מן הים ושטף את ההיגיון וגרם לו להתקשר אליי? בטח לחצתי על שמו בטעות והוא חוזר לבדוק מה רציתי. אבל  לא. "אני צריך להיות מחר בבסיס בתשע, ואני חייב לצמצם טווח." אמר. הוא נשמע מסויג, הוא נשמע מתנצל, הוא נשמע כמו מישהו שדי בטוח שאני עומדת להגיד לו לא ועמד לנתק. האמת, שלכל בן אדם אחר בעולם בהחלט הייתי אומרת שיילך לחפש, אבל כל כך נדירות הפעמים שאני מדברת עם שובל ובטח שזה לא קרה מעולם מחוץ לטווח הנוכחות של אמא, אז אמרתי לו שיבוא. אמנם אין אצלי מי יודע מה  לעשות, אבל הוא מוזמן. "אני אבוא רק לישון, אני לא צריך כלום חוץ מזה." העברתי את המבט אל הכדורים. הרגע התחייבתי להיות פה עד הערב. בסדר,  רק עד הערב. אמרתי לעצמי. הכדורים יכולים לחכות. אספתי אותם לתוך קערית קטנה והנחתי במקרר. הוצאתי פרוסה אחת מהמקפיא. מחר זה ייגמר, אמרתי לעצמי ותחושת רגיעה שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותה התפשטה לי בגוף.

מחר זה ייגמר.

 

 

שובל יצא ברכבת הראשונה מחיפה. הוא הגיע אליי באחת עשרה בלילה והיה אמור לצאת שוב בחמש בבוקר. הוא הגיע ושנינו בחנו זה את זה במבט חדש. הוא לבש מדים ונראה חתיך מטורף וכל כך הזכיר לי את גלעד ופתאום כל שריר בגוף שלי התגעגע אליו. שובל היה שחקן כדורסל מצטיין והיה גבוה ממני בראש, אפילו שאני יחסית גבוהה. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ביקר אצלי והיה נדמה שהוא קצת מופתע ממה שהוא רואה. הוא הקיף את הדירה במבט ארוך, והתעכב על הצילומים שהיו על הקירות. משם הוא הסתכל על שני ארגזי התמונות שהוחזרו אליי מהגלריות ושאל אם הוא יכול להסתכל ואמרתי שברור. למעשה, זאת היתה הפעם הראשונה שהוא אשכרה ראה את העבודות שלי. תמיד הוא רק שמע שאני צלמת ואני מציגה פה ומציגה שם אבל חוץ מצילום אחד שתלוי בכניסה למטבח, אין כניסה לעבודות שלי בבית ההורים.

"ומזה את חיה?" שאל ושוב הסתכל סביבו מעכל את הדלות שגם כשהתשובה היתה כן בהחלט, היא היתה עדיין דירה איומה, תכלס. בטח  עבור שובל שגר וגדל כל החיים בוילה של ההורים, וכל החברים שלו הם כמוהו, אולי קצת יותר עשירים אולי קצת פחות. אבל הדירה הזאת זה אפילו לא מעמד ביניים, זה הרבה פחות. "כן, אני מוכרת עבודות. אתה רוצה לשתות?" הוא אמר ששחור חזק זה סבבה מבחינתו, שתי כפיות סוכר אמר והוסיף שאפשר בנדיבות.

"כמה זמן את גרה פה?" שאל. כשהבאתי לו את הקפה ולעצמי כוס תה.

"מאז שנפרדתי מיוני, נראה לי שנה אולי קצת יותר." אמרתי וחשבתי שכנראה שבזה זה נגמר. נזכרתי בשיחה שהיתה לי ביום חמישי עם בעל הבית שלא הסכים לדלג על החודש של שכר הדירה ולא כל כך היה לו אכפת מאיפה אני אביא את הכסף. ומבחינתו אם אין, אז יש לו רשימת המתנה.

"יוני?"

"האקס שלי." אמרתי.

"לא ידעתי שהיה לך חבר."

"שנתיים. אבל  מן הסתם לא הייתי מעיזה להביא אותו לבית של ההורים, אתה  יודע."

"למה?" הוא ידע לפחות חלקית למה. ההורים הם לא אנשים שאת רוצה להביא את החבר שלך להכיר אותם, לא אם אין לך טבעת על האצבע, לא אם הוא מוזיקאי תפרן שמחכה לפריצה הגדולה שלו, לא אם הוא לא מרוויח מינימום חמש ספרות ורצוי שהספרה הראשונה תהיה בטווח העליון של הספרות. וגלעד הוא לא האח שמוכן להכיר את החבר החדש שלך בלי לעשות סצנות של משטרה. אבל את הדברים האלה לא יכולתי להגיד לשובל, אז נאנחתי.

"אין שום סיבה שבן אדם שלא שייך למשפחה יצטרך לסבול מחברתם," אמרתי. הוא הסכים איתי שזה נכון ועברנו לדבר על הקורס קצינים שהוא כבר בחצי השני והאחרון שלו. קשה, אבל סוחבים. "את הטירונות האמיתית כבר עברתי," הוא צחק אליי וקרץ, שותפה לחוויה, ואני לא כל כך צחקתי איתו. אבל מזל שגלעד שולח לו את החבילות, המשיך, זה באמת עושה לו טוב. "את יודעת, זה מבאס שכולם מקבלים ורק אתה לא, אבל גלעד ממש משחק אותה. תגידי לו שאני אמנם לא יכול להגיד לו ישירות, אבל אני מאוד מעריך."

"לגלעד יש לב טוב," אמרתי וחייכתי אליו.

"זה לא תמיד נראה ככה." אמר שובל ולפני שניסיתי להבין מה הוא מתכוון, הוא בקש שאני לא אגיד לאמא שהוא היה פה. הוא אמר לה שהוא נוסע חבר, אבל החבר הבריז לו.

"זה יפה שאתה מעדיף להיות אצל חברים ולא לנצל את טוב לבה של אחותך הבכורה." אמרתי.

"מעדיף," הוא נחר בבוז. "את יודעת מה דעתה של אמא עלייך ועל זה שאני אהיה פה."

"לא תמיד חייבים לעשות מה שהיא אומרת." אמרתי והוא כבר ממש כמעט צחק מהמופרכות של הרעיון.

"אני עושה כל מה שהיא אומרת. לריב איתה זאת לא אופציה מבחינתי." היה משהו עצוב בדרך שבה הוא אמר את הדברים. זה לא שמישהו מאיתנו אהב לריב איתה, או רצה לריב איתה, או שמח לריב איתה – זה פשוט שהיא מאוד אהבה לריב איתנו. זאת היא שהיחסים שלה איתנו היו מאבק מתמיד, תמיד היא מולנו ואנחנו מנסים לפגוע, להרוס, למנוע ממנה את שלוות הנפש שהיא כל כך זקוקה לה.

שחררתי אותו ללכת לישון. פתחתי עבורו את הספה שהפכה למיטה והנחתי מצעים נקיים. ונכנסתי לחצי חדר שם נמצאת המיטה שלי. כיוון שהימים שלי התהפכו, אני נוטה להיות ערה בלילות והצטערתי שלא נתתי לו לישון בחדר ואני הייתי נשארת פה עם המחשב שלי. פחדתי להעיר אותו אבל לא הצלחתי להישאר במיטה. לבשתי את המעיל שלי וחבשתי את הכובע והתיישבתי לנעול נעליים. השינה של שובל לא היתה רגועה. הוא כל כך הזכיר לי את גלעד ואני כל כך ידעתי שאסור לי להתקשר אליו. הסתכלתי על שובל בועט בשמיכה והסתכלתי עליו שוב והפעם בריכוז. התקרבתי אל כפות הרגליים שלו. מקרוב, אי אפשר היה להתבלבל. הן היו פצועות. קווים ישרים עדיין פתוחים מעט נמתחו עליהן בקווים מקבילים לכל האורך. חזרתי שוב אל הכסא שלי והסתכלתי על הבחור הענק והגבוה ועל כפות הרגליים שלו. "אני עושה כל מה שהיא אומרת," שמעתי אותו אומר בטון שאי אפשר להתווכח איתו והמשכתי לבהות בכפות הרגליים שלו. רציתי סיגריה ולא היו לי וגם לא היה לי כסף לקנות סיגריות וגם לא היה לי כסף לכלום. הכספומט נבלע ולא עשיתי שום דבר שעשוי להכניס לי כסף כלשהו בימים הקרובים. ועדיין, כפות הרגליים של שובל.

הוא התעורר מהשעון ובתנועה מהירה כיבה אותו, כאילו כדי לא להעיר אותי. ואז הוא הסתכל קדימה וראה אותי יושבת על הכסא, עדיין באותה תנוחה שבה ישבתי כל הלילה, בוהה בו, והוא נבהל אפילו יותר.

"הכול בסדר?" שאל. נדתי בראשי לשלילה וסימנתי בראש שלי על כפות הרגליים שלו. "אה, זה, בקטנה," אמר וקרץ.

"אתה יכול להגיד שאפילו שזה מאוד כואב, לא בא לך לדבר על זה. אני אכבד גם את זה." אמרתי. הוא הוריד את הראש ואז הרים אותו והסתכל לי בעיניים, "נראה לי שזה ברור, לא?" שאל.

"שום דבר לא ברור." עניתי והתנערתי. "אני אכין לך קפה," קמתי והלכתי למטבחון והרתחתי מים.

הוא התארגן במהירות צחצח שיניים, החליף גופיה, לבש מדים, גרב גרביים נעל נעליים ואז בא לקחת את הקפה שלו. "תודה." אמר לי.

"אני אכין לך משהו לדרך." אמרתי. וניגשתי להכין לו כריכים משאריות הלחם הפרוס שהיה לי במקפיא. מספיק לשלושה כריכים, נראה לי שזה סביר.

"את לא צריכה, אני אסתדר." אמר כשפתחתי את המקרר והוא ראה מה יש, כלומר, אין שם.

"אמא הכינה לך כריכים או שהיא היתה עסוקה כל כך בלרסק לך את הצורה שהיא לא הספיקה?"

"אני לא חושב שזה בכלל עבר לה בראש." הודה ואני הנהנתי. לא באמת חשבתי שהיא דאגה לו. מרחתי גבינה לבנה על הפרוסות הדקות, פיזרתי קצת זעתר על הגבינה, חתכתי גם אחת משתי העגבניות לפרוסות וסידרתי מעל לגבינה, סגרתי והכנסתי אותן לשקית. "בבקשה."

"תודה, דניאלה, אני מאוד מעריך את זה." הוא הכתיף את התרמיל על הגב ואז נעצר. "את צריכה כסף?" שאל.

"מהמשכורת הצבאית שלך? לא תודה." אמרתי.

"לא, מהכסף של ההורים." הוא הוציא את הארנק והושיט לי שטר של 200 ₪. זה מה שיש עליו, התנצל. לרגע היססתי. היד שלי כמעט נשלחה קדימה. בסוף סירבתי.

"תודה. אני אתקשר לגלעד."

הוא הלך ואני רק ראיתי גוף עם כפות רגליים גדולות שצועדות בזהירות כדי לא לדרוך איפה שכואב.

אבל הכול היה כואב.

2 מחשבות על “מה שנצרב | פרק ראשון”

כתיבת תגובה