לדבר עם קיר | פרק ראשון

הים סער עליי. הגלים התנפצו על החוף. הגוף נע בקצב אחיד. הכנסתי והוצאתי אוויר מהריאות. שואף ונושף, שואף ונושף, כמו הגלים שבאו והלכו. הרגליים שלי נעו על החול הזהוב, דוחפות אותי קדימה, אל היום שמתעורר, אל השמש שזורחת לאט אל העולם. קרירות אוקטובר ציננה את הזיעה מגופי, והמוזיקה באוזניות הייתה מעוררת ומרגיעה. "Let it be, let it be, Let it be, let it be Whisper words of wisdom, let it be", זמזמתי עם הביטלס, בלי לשמוע את הזיופים של עצמי.

כשחזרתי הביתה, אמא כבר היתה ערה. היא הכינה לי ארוחת בוקר וארוחת צהריים בקופסאות פלסטיק שחורות. "רוצה קפה?" שאלה ופינתה לי מקום. הכנתי לעצמי קפה שחור עם שתי עוגיות ליד, הפינוק המתוק היחידי שאני מרשה לעצמי ביום. והתיישבתי ליד האי במרכז המטבח. "שמתי לך את העוף מיום שישי, שמרתי לך במיוחד." אמרה. היא סימנה לעברי את הקופסאות ועברה להכין לצליל כריכים לבית ספר. "רוצה פרוסה?" שאלה.
"לא." אמא סיימה להכין לכולם אוכל למהלך היום ויצאה מהמטבח. שמעתי אותה מעירה את צליל ואז את אבא. נשארתי במטבח ושתיתי את הקפה שלי לאט, בהיתי בלי לשים לב. קמתי מוקדם מאוד. היה לי קשה לישון. הייתי לחוץ נורא, לא יודע למה אני צריך לצפות.
"למה לינור לא נשארה לישון?" מאז שהשתחררתי היא ישנה אצלי כמעט כל לילה. אמא חזרה למטבח, לבושה ומדיפה ניחוח בושם, זוג עגילי חישוק בידה. היא לקחה את הספל שלה שעדיין היה מלא ולגמה ממנו באיטיות.
הנחתי את הפלאפון על השולחן ומשכתי בכתפיים. "סתם," אמרתי, "היא מתחילה מאוחר ורצתה לישון."
"דווקא היום?" אמא הניחה את הספל עם סימני הליפסטיק שלה עליו והיטתה את ראשה הצדה, מרחיקה את שיערה מתנוך אוזנה והשחילה עגיל ראשון, ואז הניעה את ראשה לצד השני, משחילה את העגיל השני. וכל הזמן הזה מבטה עליי, כאילו שהיא מחכה לשמוע תשובה טובה יותר.
"מה, חשבת שהיא תלווה אותי ליום הראשון באוניברסיטה?" צחקתי.
"למה לא?" שאלה.
"כי לא." אמרתי.
"אתה מתרגש?" שאלה.
"לא. לא מאוד," משכתי בכתפיים. הבית התחיל להתעורר. דלתות נפתחו ונסגרו, צליל נכנסה ולקחה את הכריכים שלה לחדר וחזרה לקפה. גם אבא נכנס למטבח ואמא הכינה גם לו קפה. סיימתי את הקפה והנחתי אותו בכיור. אמא כבר יצאה לעבודה שלה.
"אתה מתחיל ללמוד היום," אמר אבא ואני חייכתי, כן. הגיע הזמן. אבא הושיט לי שטר של 200 ואמר שיהיה לי לשטויות של הקפיטריה. כבר שנים שאני לא לוקח מהם כסף ואני בטח לא רואה את עצמי קונה שטויות בקפיטריה, אבל לא רציתי להדוף את המחווה שלו, אז אמרתי לו תודה. גם ככה חסכתי להם מלא כסף בזה שבחרתי ללכת על תכנית אופקים, אז יאללה, שיהיה. שמעתי גם את צליל זורקת לי בהצלחה בטון המזלזל שלה וזרקתי לה בחזרה תודה ונכנסתי למקלחת. בחוץ אבא זרז את צליל שתתארגן, כי הם כבר באיחור.
כשיצאתי מהמקלחת הייתי לבד בבית. השיעור הראשון מתחיל רק בשמונה וחצי ועל האופנוע זה עניין של רבע שעה במקס, אבל הרגשתי שאני משתגע מהלחץ, ואם כבר להשתגע אז לא בין ארבעה קירות.

 

החניתי את האופנוע בחניית האופנועים למרגלות המגדל הראשי. הפעם הראשונה שביקרתי באוניברסיטת חיפה הייתה כשהייתי בן 14, עם אושר. הסתכלנו אז שנינו על המגדל הגבוה שהיה חלק מקו הרקיע המוכר לי, ולראשונה הייתי קרוב אליו, ממש בתוכו. ההתרגשות במהלך העלייה במעלית אל הקומה ה-29 היתה עצומה ואני זוכר את הריצה שדפקנו אל החלונות של הקומה ה-30. אני זוכר שנעצרנו ליד החלון ובהינו בנוף שנגלה אלינו מחלונות הענק הנעולים היטב. יכולנו לראות את כל אזור הצפון, עד לבנון בימים של ראות טובה. אחר כך עברנו את המגדל חלון-חלון וניסינו לפתוח. חיפשנו איזשהו חלון ששכחו אולי לנעול. כל כך רצינו להרגיש את הגובה הזה, את הרוח. במחשבה של בדיעבד, כנראה שהיה לנו מזל שבגיל 14 לא מצאנו את החלון הפתוח, כי עדיין לא הייתה לנו את היכולת לשמור על שיווי משקל מול הרוחות של האוניברסיטה.
מאז טיפסתי על עוד עשרות בניינים, חלקם גבוהים ומרשימים לא פחות (ואף יותר), ועדיין, כשהחניתי את האופנוע בחניית האוניברסיטה, והרגשתי את חוסר הביטחון העתיק מתמקם בתוכי, הסתכלתי על המגדל לשאוב ממנו את הביטחון שחיפשתי. המגדל תמיד כאן, הקומה ה-30 תמיד כאן, והנוף המדהים של הכרמל, גם הוא תמיד כאן.
רק אושר… אושר כבר לא כאן.

 

הוצאתי את התיק שלי מהארגז של האופנוע ובמקומו הכנסתי את הקסדה. נשמתי עמוק. כלכלה ואופקים, כלומר, בי.אי. מצטיינים. מה לי ולזה? השעה היתה די מוקדמת. ולמרות שזה היום הראשון ללימודים, מסדרונות האוניברסיטה היו ריקים כמעט לחלוטין. גם המדשאה הגדולה שמחברת בין הבניין הראשי לרבין היתה ריקה. נשכבתי על הדשא והנחתי את הראש על התיק. מכאן הים היה כל כך רחוק. המגדל לעומת זאת, היה במרחק נגיעה. שלושים קומות ומצפור מדהים. חיפשנו אז חלונות פתוחים, אבל לא היה אפילו רבע חלון, גם בקומות הנמוכות יותר לא נמצאו חלונות פתוחים. אחרי כמה ניסיונות התאבדות, הבינו שזה לא רעיון כל כך חכם להשאיר את החלונות פתוחים לכל משוגע שהסתובב לו בורג.
צפצוף הווטסאפ החזיר אותי אל הדשא. לינור שלחה לי הודעה: "בהצלחה, סומכת עליך!!!!!!" והוסיפה לבבות בצבעים שונים. עדיין כעסתי עליה שהיא הלכה אתמול ולא נשארה לישון איתי. מאוד רציתי את התמיכה שלה היום. במיוחד היום. אני כל כך שונא התחלות חדשות, זה כל כך מלחיץ אותי, והיא בחרה להתחמק. עניתי לה תודה ואימוג'י של יד שרירית, אני חזק. למרות שלא הרגשתי ככה בכלל.
הדשא המרכזי התמלא והבנתי שצריך להיכנס לכיתה. נשארו עוד 10 דקות לתחילת השיעור, אבל אני שונא לאחר. אספתי את עצמי לאט, בודק שוב במחברת לאיזו כיתה אני צריך לגשת. הלכתי לפי ההוראות שרשמתי לעצמי וכשנכנסתי לכיתה קפאתי.
מלא אנשים. המון אנשים. מאתיים מקומות ישיבה היו באולם. אני כל כך שונא להכיר אנשים חדשים. זה תמיד מביך אותי, זה תמיד מעמיד אותי באיזה חוסר אונים מסוים של מה אומרים ואיך מתקרבים. אני יודע שאין ברירה וחייבים להתחיל מאיפשהו, אבל באמת שלא היתה לי בעיה לדלג על השבוע הראשון ולהתחיל ישר בשני, אפשר גם בשלישי. שמתי על עצמי את המראה הנונשלנט והתקדמתי לאמצע הכיתה, לא קרוב מידי ולא רחוק מדי מהבמה של המרצה, והנחתי את התיק על מושב אקראי.
הגעתי די מוקדם, החדר התמלא יותר ויותר שני בחורים מגודלי שיער התיישבו לידי. חשבתי להצטרף אליהם ולהציג את עצמי וקלטתי שהם מדברים על הודו. שניהם היו בטיול והעבירו חוויות על מקומות משותפים שהם היו בהם. סטורור בדיוק התחילו לשחרר ליוטיוב סרטונים מהמסע שלהם להודו, ונראה מדהים שם. נופים מטורפים שגרמו לי לחשוב שאולי טעיתי כשוויתרתי כל כך בקלות על הטיול אחרי צבא. והוידאו של הקופים עושים פארקור היה מושלם, אבל זה לא נראה כמו נושא שבאמת יעניין אותם. ובדיוק הם התחילו לדבר על הקופים החצופים ברישיקש ומישהי שישבה לפנינו הסתובבה בטבעיות ואמרה שהיא ממש פחדה מהם בדהרמסלה. "בירידה מדרמקוט למקלוד," אמרה והמחיזה ירידה עם היד שלה והם הנהנו לעברה, בטח שהם מכירים, זה מתחת למרכז של הוויפסנה. ברור, הוויפסנה, חשבתי והסתכלתי על המחברת שלי, עם האופנוע הגדול והשחור שמוטבע עליה.

כשיצאתי מהאוניברסיטה הייתי כל כך מותש עד שבמקום לחזור הביתה נסעתי לים. סתם לשבת קצת על החוף, לשתות בירה מול השקיעה. ישבתי ליד הקיוסק בסוף הטיילת, איפה שהעירייה הניחה את המתח וכמה מתקני ספורט לטובת אנשים שמתאמנים בים. ידעתי שיהיה לי קשה, אבל לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לדבר, לפנות לאנשים, לדבר על כלום. כל כך רציתי להיות כמו הבחורה ההיא שפשוט נדחפה פנימה, כאילו היא מכירה אותם ממזמן ולא ראתה אותם הרגע בפעם הראשונה. חשבתי שכבר התגברתי לגמרי על הפחד העתיק לפנות לאחרים ופתאום היום גיליתי כמה אני עדיין לא מסוגל. כאילו שאם אני אגיד משהו שוב לא ייצאו ממני המילים, שוב הן יתבלבלו לי בפה. ומחר הולך להיות עוד יותר קשה. מחר זה המצטיינים. זאת קבוצה קטנה, אקסלוסיבית, כמו שאמרה יועצת הלימודים. כשהיא אמרה את זה חשבתי שזה מגניב, עכשיו התחלתי לחשוב שבטח יהיו שם אנשים עם אגו בשמיים, אשכנזים מתנשאים שרק לשמוע את השם מסלאווי יקפיץ להם את כל הדיעות הקדומות. ואם בכלכלה אף אחד לא הסתכל עליי, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה שם. מה חשבתי כשהלכתי על זה?
איש מבוגר בן 70 או יותר ניגש לאחד ממתקני האימונים. למרות שהיה מבוגר הוא היה בכושר טוב וראו שהוא מאוד אוהב את מה שהוא עושה. האישה שאיתו נפרדה ממנו והתיישבה לחכות לו במרחק כמה כסאות ממני. בהיתי בו כשהטלפון צלצל. לינור רצתה לדעת איך היה. לא הייתי בטוח שאני רוצה אותה, בעיקר רציתי שקט, אבל גם לא ידעתי להסביר לה בטלפון מה אני מרגיש, אז הזמנתי אותה להצטרף אליי. חשבתי שאחרי המריבה שלנו היא לא תרצה לבוא, אבל היא הפתיעה ואמרה שהיא בדיוק סיימה משמרת והיא תרד אליי.
המשכתי להסתכל על האיש שעבר למתח וביצע כפיפות מרפקים. הגוף שלי רעד מתוך הרצון לגשת למתח ולהתפרק עליו. כמעט קמתי, ככה, כמו שאני עם הג'ינס ועם החלודה, ובלי חימום. פשוט לזרוק את עצמי באוויר. אבל זוג ידיים קרות הונחו עליי וחיבקו אותי מאחור.
"התגעגעתי," לינור לחשה לי באוזן ונישקה אותי על הלחי. "לא יצאת לריצה בבוקר?" שאלה ועברה לשבת על כסא פלסטיק מולי.
"יצאתי. סתם באתי לשבת. את רוצה משהו?" היא העיפה מבט לעבר הקיוסק כאילו משם היא תקבל את המענה.
"לא, לא בא לי. קר לי." אמרה כשהסתובבה חזרה אליי. "למה אתה נראה מבואס?"
"סתם, לחץ של התחלה, את יודעת."
"אתה מהמם ואתה תצליח. בכל מקום שאתה בא אליו אוהבים אותך. אין סיבה שלא יאהבו גם באוניברסיטה." קבעה. הורדתי את הראש. הטון שלה היה כל כך חותך, כל כך בוטח, שלמרות שהיא התכוונה להחמיא, הרגשתי בדיוק להפך. הרגשתי שמול הטון הזה, אין לי שום אפשרות להגיד משהו אחר, להתנגד.
היא עברה לדבר על היום שלה, רכילות שכונתית שלינור היתה מעורה בה היטב, ואני בהיתי בגלים המתנפצים אל החוף. איריס מתגרשת, מתן סיים קורס קצינים, ירדן ולידור עוברים לגור ביחד. היא נעצרה והסתכלה עליי.
"בסוף השנה." אמרתי בסוף. הסבתי אליה את המבט והחזרתי אותו אל הים. בדרך השתהיתי על הזקן שהניע את רגליו באוויר כשידיו הישרות אוחזות במעקה המתקן.
"מה ישתנה בסוף השנה?"
"לא יודע, רק השתחררתי."
"אז מה היה לך כל כך דחוף הלימודים? למה לימודים זה כן ישר לרוץ אחרי השחרור ואני לא מספיק חשובה?"
"זה לא אותו דבר."
"ברור שלא. אני הבת זוג שלך ולא היה קורה כלום אם היית דוחה את הלימודים לשנה הבאה." היא שוב כעסה ואני שוב הורדתי את הראש. בדיוק ההפך מהשקט שרציתי. "אנחנו כבר ארבע שנים ביחד, באמת יש לך ספקות לגביי?" הזקן ירד מהמתקנים וניגש אל האישה שאיתו. היא קמה לעברו והוא הניח את ידו עליה, ממשיכים בהליכה המשותפת צמודים זה לזו.
"לינוש," ניסיתי לרצות אותה. "אני צריך להתרגל קצת לאזרחות, לתחושה של בית."
"אני מתחרפנת בבית. אני באמת משתגעת."
"אז אולי תעברי לגור לבד? או עם שותפה?"
"אתה יודע שלא." היא היתה רחוקה ממני, והיו לה דמעות בעיניים שהיא ניסתה להחניק בכל הכוח, מהדקת את שפתיה זו לזו.
"אני מצטער." אמרתי.
"כבר מאוחר מדי. כבר נרשמת, כבר התחלת, נחכה עד סוף השנה. יאללה, בוא נלך, קר לי."
קמתי והושטתי לה יד. "אני באמת מצטער." חיבקתי אותה והבטתי קדימה. עמוד המתח ניצב מיותם והגוף שלי שכל כך כמה לעלות עליו נרגע. התשוקה שהיתה בי כבתה, זה כבר לא אפשרי. לא עוד. "אני באמת אוהב אותך." הדגשתי וסוף סוף היא התמסרה והתרפקה עליי.

 

עריכת וידאו ומתאמן: תום גיאת. הקליפ נערך מתוך אימון של שעה עם מצלמה סטטית מול הקיר.

מוסיקה וסאונד: זיו שחר.

כתיבת תגובה