הרגע שבו החלטתי להיות סופרת

 

אוקטובר 2010, קלוד ג'נג', פסגת העולם.

המסע הגדול של החיים שלי.

בגיל 31  השגתי את מרבית שאיפותיי עד אז. עם תואר שני בעבודה סוציאלית, ניהלתי את המערך הטיפולי בפנימייה לילדים ונוער בסיכון. מקום עבודה שאהבתי, משרה יציבה, תפקיד בכיר, עמדת השפעה.

אבל משהו בער בי.

הכתיבה בערה בי. רציתי לקחת פסק זמן לכתוב.

לקחת הפסקה מהחיים שלי, לנסוע הכי רחוק, למקום שבו יהיה לי שקט  ולכתוב.

התפטרתי.

לא, זאת לא התחלה של רומן חניכה, זה הסיפור האמיתי שלי.

זה סיפור על הרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות סופרת ועוד יותר על הרגע שבו הבנתי ה זה להיות סופרת.

 

קניתי כרטיס טיסה,  עזבתי את הדירה שלי, מכרתי את הרכב.

בדיוטי פרי קניתי חשב נייד קטן, 10' שאוכל להיסחב איתו בערים ההודיות ובעיקר בין הערים וההרים, ברכבות האינסופיות ובדרכים המאובקות. והוא אכן ליווה אותי לאורך המסע כולו.

שתי מתנות קיבלתי בצאתי – ספר הודו השלם ובו הקדיש לי הבוס שהיה לי את "שיר משמר" של אלתרמן ואת "דרגת האפס של הכתיבה" שקנתה לי הפסיכולוגית שלי מתנת פרידה.

נסעתי לצפון, למרות שכבר היה סוף אוקטובר, תחילת החורף, והיה קר מאוד, תכף יבואו השלגים, ואני אסע לדרום החם, אבל בינתיים היה לי נעים.

השתקעתי במקלוד גאנג', שוטטתי ברחובות, הלכתי פה, נסעתי לשם.

הלכתי כמעט כל יום לבאגסו ולדרמקוט, שם בעיקר אהבתי לאכול ולהחליף ספרים.

במקלוד פגשתי אנשים מארצות אחרות. העונה נגמרה וכמעט לא היו ישראלים.

לקרוא קראתי המון, לכתוב כמעט  לא כתבתי.

אני זוכרת את עצמי יושבת במקלוד גאנג', במקום שבו נהגתי לאכול את ארוחות הבוקר, מול נוף נפלא, קוראת את רולאן בארת בנשימה עצורה. אני זוכרת את המילים שלו. את הניסיון שלי לחבר את המילים למשפט הגיוני. את היכולת להתעמק בדברים, להבין אותם, באמת להבין.

קראתי אותו ופתאום, בהרי ההימלאיה הקפואים של  חודש נובמבר, נפל אסימון.

הבנתי שיש את התוכן. זהו  סיפור  העלילה, הרובד  ההתרחשות של הסיפור.

אבל מה שהופך ספר ל"ספרות" זאת הצורה. הדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור.

הקול האישי של הסופר/ת הוא מה שהופך את הספר לייחודי.

לא משנה על מה הספר – כבר כתבו  על  הכול.

משנה איך כותבים  אותו. איך הופכים את הכתיבה למפעימה, לשונה, לייחודית.

זאת היתה נקודת מפנה משמעותית מאוד עבורי.

הכתיבה שעד לאותו רגע היתה תקועה – נשארה תקועה, אבל שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים הבוגרים שלי.

שאני רוצה לספר את הסיפור שלי ושיקראו אותו.
והבנתי, שאני רוצה לממש את השאיפה שלי הכי מהר שאני יכולה.

מהודו נרשמתי לסמסטר ב' של התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה והיה לי תאריך חזרה לארץ.

נרשמתי לסמסטר ב' אפילו שכל הקורסים היצירתיים היו  שנתיים פשוט כי  רציתי להתחיל  הכי מוקדם שאני יכולה.

הכתיבה בערה בי והתובנה החדשה גרמה לי להבין שיש עוד המון  דברים שאני רוצה ללמוד.

 

כשחזרתי לארץ ולמדתי יותר על הדיאלוג בין התוכן לצורה.

בין ה"מה קורה בסיפור"  ל"איך אני מספרת את זה".

ככל שההבנה של המשמעות של שני החלקים מתחדדת, הסיפור הופך להיות שלם יותר.

כי  יצירה בגוון שלם כותבים מתוך ההבנה שסך החלקים של הסיפור גדול.

 

כתיבת תגובה