הצייד

היא קמה כשהג'ינג'י שלה התעורר וביקש אוכל. שעה ארוכה ישב והתבונן בה, חיכה שתבין לבד מה הוא רוצה. בסוף היא הבינה. כלומר, כבר בהתחלה ידעה מה הוא רוצה, אבל לקח לה זמן עד שהצליחה להביא את עצמה לידי תנועה ולקום. היא הייתה עטופה בכתונת לילה, ובכל זאת הרגישה חשופה לגמרי למול היום החדש שבא, בלי לדעת מה יביא איתו.

הייתה לה פגישה עם עורך הדין. כריש טורף. אבל היתה זקוקה לו. כל אדם שהיה קצת פחות תותח ממנו, היה לה רע. קיבלה עליו המלצה טובה. אמרו שהוא אחד ויחיד. היא לבשה שמלה צמודה עם מחשוף קטן, ענדה את עגילי הזהב, המתנה היחידה ששמרה מהחתונה המיותרת שלה. מרחה את שפתיה באודם. הביטה בראי ושוב חשה מעורטלת בבגדיה. היא מרחה עוד קצת אודם והוסיפה צללית כהה, להסתיר את עיגולי חוסר השינה שצצו מתחת לעיניה. זה לא הספיק. היא שטפה, מחקה הכול, והתיישבה לסדרת איפור חדשה. המייק אפ כיסה על הפגמים, ולאט-לאט, ראתה את עורה מוסתר ומשהו חדש, חלק, אחיד בא במקומו. עכשיו בחרה צללית בהירה יותר והוסיפה שכבת אודם נוספת להסתיר את שפתיה הנשוכות.

שני אוטובוסים הייתה צריכה לקחת לפגישה. והיה גם עורך הדין השני שהצטרף אליהם, או יותר נכון, אליו הם נסעו. הוא ייצג את החברה שרוצה לקחת לה את הבית. היא ראתה אותו פעם אוכל כריך ענק והשפם שלו התמלא בפירורים מהלחם ופתאום היא נזכרה שבעולם מקביל, כנראה שהוא גם בן אדם ואולי אפילו יש לו משפחה. צביטה של געגוע לפתה את ליבה והיא התאמצה מאוד לא להתקשר לבכור שלה, שנמצא עכשיו בבית הספר. בשבילו את נלחמת, הזכירה לעצמה, בשביל שיהיה לו לאן לחזור.

השכונה לא הייתה יקרה, הבניין כן. עם מעלית מוזהבת ושטיחים מרופדים. היא לחצה על הקומה השש עשרה, הסתכלה במראה ועד שהתלבטה אם לתקן ולחזק את האודם, כבר נפתחה הדלת אל חדר מואר, עם רצפת עץ יוקרתית תחת רגליה. הפגישה האחרונה שלהם לא הסתיימה טוב. הוא ניסה לנשק אותה, והיא לא הסכימה. אחר-כך חשבה ש עשתה טעות. הוא עוזר לה כל-כך, והוא תותח כל-כך ומוכן לטפל בתיק שלה תמורת גרושים. איפה תוכל למצוא עוד אחד כזה? היא רצתה להתקשר להתנצל, על זה שהיתה תוקפנית, שעצרה אותו ככה, בברוטאליות. תמיד היא כל-כך קשה. למה לא התקשרה אליו, בעצם?

ייסורי המצפון החלו להלום בה, אבל נרגעו כשפקידת קבלה חייכה אליה והצביעה על החדר שבו ישב עורך הדין ושוחח בטלפון. כשראה אותה, ביקש הפסקה מהשיחה שניהל בקולניות מפחידה, שאל  איפה עורך הדין שלה וכשמשכה בכתפיים בחוסר ידע ואמרה שהוא צריך להגיע – הוא שלח אותה לחדר ההמתנה. היא חיכתה והביטה בשעון הקיר שמחוגיו נעו בסיבוב אינסופי ובלתי נגמר. תכף יבוא הכריש שלה ויטרוף פה את כולם.

היא הקדימה, וראתה את המחוג הקטן מתקדם, עוקף את השעה הנקובה. אנשים חלפו על פניה. הן מטופפות על עקבים, הם מכופתרים וכולם ממהרים, חוץ ממנה שיושבת שם במלוא שקיפותה, מרוכזת במילים ש תגיד, בתחינה. היא תסביר להם שנכון, היא מתעכבת בתשלום, אבל היו הוצאות. יותר מדי הוצאות, ומעט מדי הכנסות. ככה זה בכלכלה. איש קטן ורזה התעכב ליד פקידת הקבלה. מי זאת? שאל, למי היא מחכה? והפקידה ענתה בקצרנות, שעורך הדין שלה טרם הגיע. ואז היא הנמיכה את קולה ועדיין היא שמעה אותה אומרת, תראה איך היא נראית, ואחר כך היא אומרת שאין לה כסף לשלם. האיש הקטן שוב הביט בה, הנהן ומשך בכתפיו, אין מה לעשות, גם טפילים יש בעולם הזה.

ולמרות שהם לא דיברו אליה היא השפילה מבט, מבוהלת, מבוישת, כועסת. כשהרימה את ראשה, האיש הקטן כבר הלך מזמן וגם הפקידת קבלה נעלמה. רק היא נשארה. מחכה ומחכה והוא לא בא. הבן זונה לא הגיע. היא יושבת כאן שעתיים כמו מטומטמת והוא לא בא. סליחה, היא ניגשת לפקידת הקבלה ושואלת אם היא יכולה להיכנס לפגישה שנקבעה לה בלי עורך הדין המבריזן. הפקידה אומרת שתבדוק וכשהיא נעלמת, היא שוב מחייגת אליו. כבר שבע עשרה פעמים ניסתה לתפוס אותו ואין תשובה. היא השאירה הודעות שיחזור אליה דחוף. היא סימסה. הוא לא הגיב. אולי הוא חטף התקף לב, מגיע לו. הלוואי שימות. אני מצטערת, חוזרת הפקידה ומדקלמת, אבל הוא לא מדבר עם בעלי החוב. זה היה מיותר שבאת, כי בכל מקרה – הוא היה נפגש רק עם עורך הדין.  היא עקשנית, מחייגת שוב והפקידה עוצרת אותה. גם אם יבוא עכשיו עורך הדין שלה, הוא לא יוכל לקבל אותם, יש לו פגישות…

היא לא מבינה. היא כאן, ויכולה לייצג את עצמה – יש לה פּה. הפקידה מנידה בראשה לשלילה – ככה זה, החוקים. היא רוצה לצעוק, לקלל, להפוך שולחנות, ככה מבינים בארץ הזאת, רק אם עושים בלאגנים. אבל היא שותקת, מושתקת, מוחלשת. יורדת במעלית כועסת על עצמה, ששתקה. שהאמינה. ששוב האמינה.

היא עולה על שני אוטובוסים בדרך הביתה וממשיכה לחייג עד שאצבעותיה נמסות והפלאפון זולג אל התיק. כשפתחה את דלת הבית, דם ונוצות פזורות זינקו אל עיניה, היא עצרה נשימה, נשכה שפתיים וחיפשה את גופת הציפור שמזלה לא עמד לה לחמוק משיניו של הצייד הקטן שהחזיקה בבית. מאחורי שולחן הסלון הקטן, מפורק מאבריו, מצאה אפרוח קטן, באורך של אצבע. לרגע רצתה לגחון למטה, לראות אם יש עוד חיים ביצור הדומם, אבל יללה עמוקה נשמעה מאחוריה. דוממת, הלכה בעקבות החתול ומלאה את הקערה בגרגרים חומים.

כתיבת תגובה