בראשית ברא הסופר את הפתיחה

הכי קשה זה לקפוץ למים. במיוחד אם הם קרים. ואם הם קרים, כנראה שגם בחוץ קר. ואולי גם יש רוח, ואז להתפשט אחת-שתיים-שלוש-לק-פוץ. מעט הסופרים שהצליחו לקפוץ במיומנות אל תוך המים, להותיר חותם כבר מהרגע הראשון. בלי להסס, בלי קביים, בלי להשתהות.

בלזאק, לדוגמא, היה צריך לבוסס בסחי הפריזאי כמה עשרות עמודים, לשרטט את התמונה המדויקת הדמויות, את הרכוש הנזיל ואת נכסי הדלא ניידי ברשותם וגם את זה שאינו ברשותם, את שאיפותיהם וכיצד התקבצו אל האכסניה הפריזאית שרבב לא דבק בשמה בארבעים שנות קיומה, לפני שהוא קופץ אל הסיפור עצמו ואל אומללותו של אבא גוריו. אבל דווקא בתוך אותה התבוססות זכורה לשמצה מלמודי הבגרות לספרות, קריאה מאוחרת ובוגרת יותר תזכיר לנו את נפלאות הריאליזם הצרפתי של המאה ה-19. ואת האמירה שמתמצתת בעיני מהי הספרות טובה: "אמת היא עד כדי כך, שכל אדם ואדם יכול למצוא את מרכיבה אצל עצמו, אולי בתוך ליבו".

לא בטוח שהיום, אותה פתיחה ארוכה ומייגעת הייתה עוברת את הלקטורים שהיו פוגשים בה. חשיבותה של הפתיחה עברה, כמו דברים רבים אחרים, וודאי באומנות, תהליך של מסחור. היום זקוקים לפתיחה מושכת כדי שתפתה את הקורא ובזכותה יתעלה הספר מעל רעיו השוכבים לצדו דוממים ויילך הביתה עם הקונה המאושר. אם הספר מקיים את שהפתיחה הבטיחה, יישאב הקורא אל תוך ה(ע)לילה. אבל אם פתיחה אחרת מבין הארבע במאה שנבחרו תהא טובה יותר מסקרנת יותר, הוא יישאר על המדף, יעלה אבק, יחכה לתורו שתמיד יתארך עקב פתיחות מזמינות ומפתות יותר וסתם מטלות היומיום.

"אז איפה מתחילים?" שואל עמוס עוז בספרו "פותחים סיפור", "מה תהיה המלה הראשונה בספר, הטביעה השחורה הראשונה על פני הדף הלבן?" לפתיחה, מעבר לאותו ערך מסחרי, יש קודם כל ערך ספרותי. פתיחה טובה היא כזו שהיא בלתי נשכחת, שטומנת בחובה את עצמתו של הספר כולו. שמצליחה לזרוק את הקורא אל הנושא אך גם אומרת משהו על האטמוספרה של הספר.

"מסתבר כי מישהו הוציא דיבה רעה על יוסף ק', כי יום אחד, בבוקר, נאסר, על לא עוול בכפו." הפתיחה הזאת זורקת את הקורא הישר אל תוך המים והוא מוצא את עצמו מעורטל וחסר מגן, אלא שמשפט הפתיחה של "המשפט" הוא רק הפתיח לשיטוט שככל שהוא מתמשך יותר, לא רק שפשר המאסר אינה מתבהרת, עולמו הכאוטי של קפקא מוביל למערכה של רדיפה קפקאית חסרת פשר.

עוז עצמו, מאורגן הרבה יותר, הוא יודע מהי ההתחלה ומה הסוף ולכן אינו מתחיל במפגש המקרי בבניין טרה סנטה, המפגש תמים, הידיים קרות, הלב חם והקור ירושלמי עז. הוא מתחיל מהסוף דווקא, "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. איני רוצה למות." כל-כך הרבה מוות במשפט אחד. בושה גדולה, השפלת מבט, התנצלות. התנצלות על קיומה, על עצם הכתיבה, על האהבה. אולי אהבה. לא בטוח. וכמיהה לחיים. לאהבה שהיא החיים.

גם רון לשם מתחיל במוות, "יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא." אבל המוות כאן הוא לא הסוף. הוא החיים עצמם. חיים על מוצב בלבנון שמזמן להם סכנות פיזיות ונפשיות, חיים שאנשים נאחזים בהם בכל-כוחם.

אולי אין הרבה אנשים בעולם שמכירים את משפט הפתיחה הזה, ואולי בישראל מכירים את המשחק לא מהספר, אלא מהמציאות, אבל המשפט הזה, שפותח את הספר "אם יש גן עדן", הוא בוודאי משפט שחותך קרביים. משמעות המוות של צעירים שנשלחים על יד המדינה אל מותם, מתוארת באבחה אחת. "יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים".

קרוב לוודאי שהרבה יותר אנשים מכירים את משפט הפתיחה של אנה קרנינה, מאנשים שקראו את הספר עצמו. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." לאורך הרומן כולו מבצע הסופר מהלך שבו הוא מנסה להצדיק את משפטו ומראה משפחות רבות, אומללות בדרכן, וכל אחת דרך ייחודית משלה וסיבה משלה לצער. אלא שנראה שטולסטוי מתייחס רק לחלקו השני של המשפט, כי משפחות מאושרות או שאינן בנמצא או שאין מה לומר עליהן, שהלוא כולן, אותו הדבר. ואושר, כך אני מאמינה, הוא דבר משעמם, במיוחד בספרות.

אבל משפט הפתיחה הטוב ביותר (לדעתי) בעולם, המשפט הטיזרי, החמקמק, המסקרן הוא ללא ספק: "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול מן הסתם חש מחסור גדול ברעיה." כך פותחת ג'יין אוסטן את רומן הבנות הראשון, שנראה אם יהיה מי שיעז לקרוא תגר על גברת בנט, שחשה בזכותה של בתה על קניינה החדש, מר בינגלי שזה מכבר הגיע לשכונה.

הפתיחה של "גאווה ודעה קדומה" אינה רק בבחינת טיזר, משפט שמעורר התנגדות, בהומור האנגלי השנון והחד. זוהי מסקנה מוקדמת מדי, שהמהלך העלילתי שמבצעת גיין אוסטין לאורך הספר כולו, הוא הפרכתו, ובניגוד לטולסטוי, היא מצליחה ומדייקת ביותר. למעשה, הספר כולו בנוי על המשפט הזה ואם מוציאים אותו, הבניין כולו מתפרק. זוהי הפתיחה הטובה ביותר, הבסיס המושלם לבניין מושלם.

***

אם גם אותך מעניין לכתוב פתיחה מסקרנת ב 10.10.21 אתחיל פעילות מיוחדת שכוללת הדרכה + תרגול על מנת ליצור את הפתיחה הטובה ביותר שאתם יכולים לכתוב. 

כל הפרטים כאן >>> https://galelgar.co.il/?p=6720

אוסטין, גיין, 2008. גאווה ודעה קדומה, תרגום: עירית לינור, הוצאת כתר; י-ם.

בלזק, אונורה. אבא גוריו, תרגום: שמואל שניצר, הוצאת ספרים ספרי איל; ת"א.

טולסטוי, ל.נ., 2008. אנה קרנינה, תרגום: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד; ת"א.

לשם, רון, 2005. אם יש גן עדן, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר; אור יהודה.

עוז, עמוס, 1968. מיכאל שלי, כתר; י-ם.

עוז, עמוס, 1996. פותחים סיפור, כתר; י-ם.

קפקא, פרנץ, 1977. המשפט, תרגום: ישורון קשת, שוקן; ת"א.

כתיבת תגובה